יום ראשון

Halel of the Rambam

אושפיזא של אהרן הכהן


סוכות נגד ענני הכבוד
ענני הכבוד בזכות אהרן


הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום
אוהב את הבריאות
ומקרבן לתורה


Halel has to be said all congregation together
Thats what Aharon did, connect every one.


That's what the Ananim did. Bring respect one to another ענני כבוד


How does the Rambam say to sing halel bekiruy
kohen+gadol+ketores.jpg (400×279)123 times halelu-ya as the years of Aharon 
MP3
PDFהלל בקירוי

קריאת ההלל במסורת יהודי תימן

*קכ"ג פעמים הללו־יה *המנהג לאור ספרות ראשונים * הרמב"ם גומר את ההלל על מנהג זה * שיטה זו של "קירוי" כפי שהיא נקראת בפי יהודי תימן עד היום נזכרה פעמיים במשנה * שינוי המנהג *מהרי"ץ עומד בפרץ *כיום, בעיקר קהילת הבלדי ממשיכה במנהג קדמון זה.ר' יהודה רצאבי
מנהג קריאת ההלל בקירוי שנהוג בקרב יהודי תימן
מנהגם של יהודי תימן בקריאת ההלל שונה הוא משל קהילות אחרות. שכן בשאר קהילות הציבור אומר את ההלל יחד עם הש"ץ, ואילו אצל יהודי תימן בשחרית יום טוב ראשון של־פסח, ובשבועות, ובשמונת ימי סוכות, ובשמונת ימי חנוכה, מברך שליח ציבור על ההלל תחילה לגמור את ההלל, ובסוף יהללוך וגו'. וגומרים את ההלל, דהיינו שאין מדלגים כלום. וזהו סדר אמירתו בקירוי לפי מנהג תימן. ש"צ אומר פיסקא פיסקא, וכולם שומעים ואינם אומרים עמו, רק עונים אחריו בכל פעם, הללו־יה, עד שנמצא עונים בכל ההלל קכ"ג פעמים הללו־יה. ובראשי הפרקים, כופלים אותו. דהיינו אחרי שהוא אומר בצאת ישראל ממצרים, חוזרים הם ואומרים מה שאמר. וכן אהבתי כי ישמע וגו', הללו את י"י כל גויים, והודו לי"י כי טוב. גם מן אודך כי עניתני עד הסוף, עושים כן, חוץ מברוך הבא בשם י"י, שהש"צ אומר לבדו ברוך הבא, והם עונים (והוא שותק) בשם י"י, מפני שהשומע כעונה. וזהו מנהג הבלדי, וגם מקצת השאמי, והוא נמשך מימות התנאים והאמוראים. ודעת רבינו הרמב"ם שבמנהג זה ראוי לילך. ומקצת השאמי נוהגים לקרותו כל הקהל כאחד, גם בימים הללו, עד אודך כי עניתני. אבל בליל פסח בסדר ההגדה, כולם נוהגים לאמרו בקירוי כפי הסדר האמור לעיל.

רבי יעקב ספיר בספרו אבן ספיר (פרק כה דף נז ע"א) כתב וז"ל: קריאתם בהלל מתוק לחיך ונעים לאוזן. החזן קורא בנעימה חצי פסוק והקהל מלחשים אחריו ועונים פה אחד קול אחד " הללו־יה ", וכן אחר כל  חצי פסוק בשפה ברורה ובנעימה קדושה קטון וגדול מצלצל אוזניים ועונים קכ"ג פעמים " הללו־יה " כנגד שנותיו של אהרון וכו', ומנהג זה כבר נזכר בתלמוד (סוכה פ"ד) מקום שנהגו לכפול וכו' עונים אחריו וכו' עכ"ל.

המנהג לאור ספרות ראשונים
בעבר לא נתייחדה דרך קריאה זו ליהודי תימן בלבד, כי כן כותב הרמב"ם על מנהג זה:

"מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה. אחר שמברך הגדול, שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר: " הללו־יה ", וכל העם עונין: " הללו־יה ". וחוזר ואומר: "הללו עבדי ה'" וכל העם עונין: " הללו־יה ". וחוזר ואומר: "הללו את שם ה'" וכל העם עונין: " הללו־יה ". וחוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". וכל העם עונין " הללו־יה ", וכן על כל דבר עד שנמצאו עונין בכל ההלל " הללו־יה " מאה ושלוש ועשרים פעמים. סימן להם: שנותיו של אהרן" (הלכות חנוכה פ"ג יב).

בציינו את "המנהגות המשונות" של קריאת ההלל בימיו גומר הרמב"ם את ההלל על מנהג זה ואומר: "זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך" (שם, שם, יד).

שיטה זו של "קירוי" כפי שהיא נקראת בפי יהודי תימן עד היום נזכרה פעמיים במשנה, במסכת ראש השנה (פד, ז) " העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע. ובשעת ההלל, ראשון מקרא את ההלל". ובמסכת סוכה (פג ,י) " מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרים, ותהי לו מארה. אם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללו־יה ".

 ועל פיה פירש רבי עקיבא גם את דרך אמירת שירת הים ע"י משה ובני ישראל(בבלי סוטה ל, ב). בתלמוד בבלי (פסחים לו א) מצא שמואל אסמכתא לחובת קריאת ההלל על הפסח בכתוב "לחם עני" (דברים טז, ג), ודרש "עני" שעונים עליו דברים הרבה. אמנם רש"י מפרש "שגומרים עליו את ההלל" אך אם נניח שבתקופת התלמוד קראו בבבל את ההלל בדרך של קירוי הרי יפה לו לשון "עונים עליו", שמוסב הוא לקריאת " הללו־יה " של המסובין על כל פסוק ופסוק. בתקופת הגאונים עדיין היה מנהג זה שריר וקיים לפי שרב סעדיה גאון בסידורו (עמ' קמ, קמו) מציין במפורש שהמסובין עונין בקריאת ההגדה אחרי המקרא " הללו־יה " על כל פסוק ופסוק.

למותר להוכיח שדרך הקירוי הייתה מקובלת בעם ישראל בתקופה הקדומה כאשר הקריאה הייתה נחלתם של יחידי סגולה ומגילות-ספר לא היו עדיין מצויות בידי כל אדם. הסופר או החזן קרא את הדברים מעל ספר וקהל המאזינים הטה אוזן קשבת לקריאתו או שליווה את קריאתו בעניית " הללו־יה " אחרי כל פסוק ופסוק. בתנא דבי אליהו רבה פרק יג מובא מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונים אמן והללו־יה אחר העובר לפני התיבה וכו' (נזכר ע"י הגאון רבי אברהם צנעני זצ"ל בספרו מנוחת המת), ומבואר שכן היה המנהג ידוע בזמן חז"ל. 

עניית " הללו־יה "
בקריאת ההלל, בבית-הכנסת ובשעת "הסדר", מדקדקים המתפללים והמסובין לענות אחרי המקרא (כרגיל המקרא הוא הגדול והזקן שבחבורה) " הללו־יה " בקול רם, ומזרזים את התינוקות להגביר קולם באמירת " הללו־יה " עד שקולם "יבקיע את התקרה" (יכ'זק אלסקף). וכן מצינו בתלמוד (ירושלמי פסחים, פרק ז, יב; בבלי, שם, פה, ב) "פסחא כזיתא והלילא מתבר אגרייא" (הפסח כזית וההלל בוקע את הגגות), לפי שבתקופת הבית היו נמנים על הפסח חבורות גדולות עד שלא היה מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח, ולקול קריאת ההלל של ההמון דומה היה כאילו הגגות מתבקעים, ועל זה משלו המושלים את משלם.

הווי זה של קריאת ההלל בירושלים על הפסח משתקף גם ממדרש "שיר השירים רבה". שם דרשו את הכתוב "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" (שיה"ש ב, ד) בעולי רגלים. "הראיני את מראיך - אלו עולי רגלים שנאמר: שלוש פעמים בשנה יראה (דברים טז, טז). השמיעיני את קולך - זו קריאת ההלל בנועם. בשעה שישראל קורין את ההלל קולם עולה למרום. מתלא אמר: פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייאה". פירש בו בעל "מתנות כהונה": "כשאוכלין את הפסח ואומרין עליו הלל קולן עולה למרום ומשבר העליות והתקרות".

רבי מנחם די לונזאנו , הסיק מפתגם זה, בהגהותיו לירושלמי, "שצריך לומר ההלל בקול גדול".

שינוי המנהג
מנהג קירוי ההלל נמשך במשכנות יהודי תימן ללא עוררין, עד לפני כשלוש מאות שנה. אריכות הימים זכה לה המנהג נזקפת בעיקר על הכרעתו של הרמב"ם, שבקהילות תימן מקובל הוא כפוסק יחיד. לפני כחמש מאות שנה, זרח אורו של מהר"י קארו בעולם היהדות ו"שולחן ערוך" שלו מצא לו מהלכים גם בתימן. יחד עם ה"שולחן ערוך" חדרו לתימן מחזורי דפוס נאים והדורים בנוסח ספרד ודחקו את מקומם של מחזורי-תימן שבכתב-יד המיושנים והבלים. בתקופתו של הגאון רבי יחיא צאלח (מהרי"ץ) זצוק"ל, הוכשרה כבר האווירה לשינויים ונתגלתה נטייה בציבור להחליף את הקירוי בקריאת ההלל בקול על ידי כל הציבור יחד. הגאון רבי דוד משרקי זצוק"ל, מחבר פירוש "שתילי זיתים" ל"שולחן ערוך" של מהר"י קארו, צידד בעד שינוי המנהג, [למרות שמלכתחילה לא אחז כך וכמ"ש בתחלת תשובתו, הייתי משיב שהמשנה [מהמנהג] מקצר ח"ו  בשבחו של מקום. אלא שהוסיף מיד, וכעת שראיתי קלקולים נתחדשו בעוונות מרוב התרשלות הדור], ואילו ר' יחיא צאלח, מנהיגה הרוחני הדגול של יהדות-תימן בתקופה זו, עמד לימין המנהג המקורי. הדים למחלוקת זו נשמעים מחיבוריהם של השניים, שייחדו לה מקום בספריהם: ר' יחיא צאלח בשו"ת "פעולת צדיק" (סימן מ"ח) ובפירושו "עץ חיים" לסידור התפילה (תכלאל, ירושלים תרנ"ה, ח"ב, דף לה-לז) ור' דוד משרקי בשו"ת "רביד הזהב" סימן י"א. לשם הבנת רקע המחלוקת מן הראוי לציין את תכונותיהם של שני אישים אלה שעמדו בראשה: ר' דוד משרקי, פרשן השו"ע וראש בית הכנסת "אלאסטא", שהתפללו בה בנוסח קרוב לספרד, היה נציג הזרם הספרדי; ור' יחיא צאלח, עורכו ומפרשו של "התכלאל" (נוסח תימן המקורי).

נימוקי המשנים
ר' דוד משרקי ואחרים, שביקשו לשנות את המנהג, נאחזו בכמה טענות:

א) הקהל סומך על הש"ץ בקריאת ההלל, עונה " הללו־יה " מתוך שיגרה ואינו יודע על מה עונה. והואיל והציבור אינו נותן דעתו על קריאת הש"ץ אינו בכלל "שומע כקורא".

ב) מחשש לטורח ציבור ולקפדות חלק מן הקהל פעמים שהש"ץ מזרז את קריאתו ופותח בקריאת הפסוק קודם שהציבור יסיימו מענה " הללו־יה ", "ונמצאו קרחים מכאן ומכאן: לא הם קראוהו לעצמם ולא הש"ץ הוציאם". ר' דוד משרקי מספר שפקחים שבקהל היו קורים לעצמם את ההלל ואח"כ יושבים על מקומם עד שישלים הש"ץ קריאתו, וכך יוצא שהש"ץ קורא לעצמו ולא הוציא אדם.

ג) גם כשהש"ץ קורא כהוגן יש שהשומעים מסיחים דעתם מן הקריאה: אם בעיון בספרים או בשיחה זה עם זה.

ד) יהודי תימן נוהגים לשחוט ולאפות ביום טוב לעינוג החג. במקצת מן הקהל היו יוצאים מבית הכנסת אחר הקדושה בשחרית ורצים לבית המטבחיים כדי לקבל מנת הבשר לסעודת יום טוב. להלכה היו בטוחים שיהא סיפק בידם ללכת ולחזור בעת חזרת התפילה וקריאת ההלל, ואף להספיק לקרוא את ההלל ביחידות לפני הוצאת ס"ת. אולם לרוב היו חוזרים לבית הכנסת בעת קריאת התורה, ואז היו קורין את ההלל בחיפזון או שלא היו קורין אותו בכלל, ונמצאו מפסידים את: חזרת הש"ץ ברכת כהנים, הלל ומקצת מקריאת התורה.

כדי למנוע קלקלות אלה העדיף ר' דוד משרקי לשנות את המנהג ולקרוא את ההלל ביחד, בנחת ובנעימה, ו"זהו כבודו ושבחו והודו והדרו של מקום ברוך הוא". להחלטה של שינוי המנהג הגיע ר' דוד, לדבריו, לאחר שנבצר ממנו לתקן את המעוות ולהחזיק במנהג הישן. בתקנה זו סמך על הרמב"ם שתיקן בבית-כנסת שלו תפילה אחת לאחר שנוכח שהציבור לא נשמר מהברה בשעת חזרת הש"ץ. ר' דוד מספר שעוד לפני קביעת התקנה נזדמן לו להתפלל בבית-כנסת שאינו שלו וכשהגיעו ימי חנוכה הציע לפניו  גדול בית-הכנסת, שכל העם יקרא את ההלל ביחד, ואמנם "קראוהו כל העם ביחד ובנעימה קדושה, וכן עשו כל שמונת הימים ולא היה פוצה פה, לא גדול ולא קטן".

ר' דוד כרך תקנה זו בשני תנאים:

א) אין לקרוא את ההלל במרוצה ובהבלעה, שלא תהא תקנתו קלקלתו.

ב) במקום שיש לחוש למחלוקת בין ציבור המתפללים אין לשנות את המנהג, שכן אמרו חז"ל: לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת.

מהרי"ץ עומד בפרץ
אין ספק שרוב הציבור שש על התקנה החדשה, שקיצרה לו במידת מה את אריכות התפילה בימים טובים. (יש לציין שתפילתם של יהודי תימן נעשית כרגיל בשובה ובנחת, ובשבתות וימים טובים נוסף לה גם התרגום בארמית לתורה ולהפטרה). קריאתו של מהרי"ץ לשמור על המנהג הישן לא מצאה הדים בלבות רבים ותעיד על כך הנעימה שבדבריו. לאחר שהוא מאשש את מנהג תימן על המשנה, התלמוד והפוסקים הוא מסיים את תשובתו בתוכחת מוסר נעימה לבני תימן:

"אם כן אפוא, אחי, בינה זאת, ואל ירע בעיניך להתעכב שעה אחת לתקן תכשיטי הכלה, אשר זה לה כמה חודשים ושבועות מחכה לחסדי אב, מהור וימהרנה לו ע"י רבי המלך, כנסית ישראל עם קדוש, ברוב עם הדרת מלך. ואל תהי בסוד נמהרי לב הממהרים בהשלמת קריאתו, בלתי ענות "הללויה". ושכינה מה אומרת? אם אם אני איה כבודי? ואם גברת אני איה  מוראי? הגמול הזה קויתי? די לי בשאר ימות השנה, שאני שוכבת קודרנית ושחורה. והן עתה אשר הגיע עת דודים, נשיקין דאבא. מנעו הטוב ממני. לא זו דרך בן יכבד אב ואם. ואם מפני קצת המוניים, אשר השליכו הוד ותפארת רינת ההלל אחרי גוום ויפנו עורף לצאת החוצה ולא עלה בידם לא זה ולא זה, לא מפני זה נבטל תקנת ראשונים, חכמי משנה וגמרא, דעלייהו אתאמר: ע"פ התורה אשר יורוך. ולא יתכן לסמות עיני בשר שרים נוגנים השוקדים בבית תפילתם בעבור אלו, כי אדרבא לתקנת הפיקחים ראוי לנו לחוש, ולתקן גם את שאינם בני דעת, קל הוא לדבר על ליבם בשפל קול התחינה לאמר: בואו אחי, בואו רעי, ונרוממה שמו יחדיו יחד כל איש ישראל חברים, וקב"ה יתקלס מינן ומינייכו (ומנייהו) ישראל אשר בך אתפאר".

מן הראוי לחדש מנהג ראשונים זה ולהחזיר עטרה ליושנה
בכל משכנות יהודי תימן.



תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק טז 1

מאה ושבעים וחמש  175פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי כנגד שנותיו של אבינו אברהם דכתיב לקחת מתנות באדם וכתיב האדם הגדול בענקים

מאה וארבעים ושבעה  147 מזמורות שכתוב בתילים כנגד שנותיו של אבינו יעקב מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקדש בה כנגד שנותיו של יעקב שנאמ' ואתה קדוש יושב תהילות ישר'

מאה ועשרים ושלשה  123  פעמים שישר' עונין הללויה כנגד שנותיו של אהרן הללוי' הללו אל בקדשו לאהרן קדושו לאהרן קדוש ה' 





מדרש תהלים (בובר) מזמור כב

אמר ר' יהושע בן לוי יבא עלי כך וכך, אם נסתכלתי בספר אגדה מימיי, אלא פעם אחת מצאתי ספר אגדה, וראיתי בו

 175מאה ושבעים וחמש' פרשיות שכתוב בתורה [דבור] ואמירה וציווי, כנגד מאה ושבעים וחמש שנותיו של אברהם אבינו, מה טעם, לקחת מתנות באדם (שם /תהלים/ סח יט), באדם זה אברהם, שנאמר האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו).

 147ומאה וארבעים ושבעה מזמורים שבספר תהלים, כנגד שנותיו של יעקב, מה טעם, אמר ר' אבא בר כהנא ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.

 123מאה ועשרים ושלשה פעמים שעונין אחר הקורא את ההלל הללויה, כנגד שנותיו של אהרן, ומה טעם, יראי ה' הללוהו (תהלים כב כד), וכתיב יראו את ה' קדושיו (שם /תהלים/ לד י), ואהרן נקרא קדוש, שנאמר (ולאהרן) [לאהרן] קדוש ה' (שם /תהלים/ קו טז). 



תוספות יום טוב מסכת סוכה פרק ה

נתנו סימן במדרש על מספר הללויה שעונין הצבור כפי מנהגם בימי הגמרא. שעולין למספר שנותיו של אהרן קכ"ג. כמ"ש הרמב"ם בפ"ג [הי"ב] מהלכות חנוכה [והכ"מ לא הראה מקומו ואני מצאתיו במסכת סופרים פי"ו]:

כפות תמרים מסכת סוכה דף לח עמוד ב

אמנם הרמב"ם פ"ג דחנוכה כתב סגנון התקנה הראשונה דעונה הללויה על כל דבר סך הכל קכ"ג פעמים כשנותיו של אהרן כדאיתא במדרש תהלים והביאו ילקוט תהלים סי' כ"ב ואמר דעונה ר"פ כגון בצאת ישראל ואהבתי וגם כתב הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והם עונין אחריו אנא ה' וכו' אלמא דענין זה דהוא אומר אנא ה' וכו' הוה נוהג בזמן תקנה א' ודוק:

מחזור ויטרי סימן תקכז

היל' י"ב: מאה ועשרים ושלש פעמים שישר' עונין הללויה, כנגד שנותיו של אהרן הללויה, הללו, בקדשו, לקודשו, לאהרן, קדוש י"י.
פירושי סידור התפילה לרוקח [לד] ויברך דוד עמוד רח

אמר ר' יהושע בן לוי תבא עלי כך וכך אם נסתכלתי בספר אגדה מימי, אלא פעם אחת מצאתי ספר אגדה וראיתי בו קע"ה פרשיות שכת' בתורה אמירה וציווי כנגד קע"ה שנותיו של אברהם אבינו, מה טעם לקחת מתנות באדם228, באדם זה אברהם דכתיב218 האדם הגדול בענקים הוא, וקמ"ז מזמורים שבספר תהילים כנגד שנותיו של יעקב, מה טעם א"ר אבא בר כהנא ואתה קדוש יושב תהילות ישראל229, וקכ"ג פעמים שעונים אחר הקורא את הלל הללוי-ה230 כנגד שנותיו של אהרן, ומה טעם יראי ה' הללוהו231, וכת'232 יראו את ה' קדושיו, ואהרן נקרא קדוש דכתי'233 לאהרן קדוש ה'.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, הלל [טור שצ]

ומה היו עונים אחרי הקורא: הללויה283 וראשי פרקים284. כיצד, בפרק הראשון היה המקריא את ההלל מתחיל ואומר הללויה וכל הקהל עונים הללויה, וחוזר ואומר הללו את שם ה' וכל העם עונים הללויה, וחוזר ואומר יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם וכל העם עונים הללויה, וכן על כל דבר285. בשאר הפרקים נחלקו ראשונים: יש מפרשים שגם בשאר הפרקים עונים הקהל על כל דבר הללויה, מלבד בראשי הפרקים, שכשהקורא היה מגיע לראש כל פרק ופרק חוזרים הקהל ואומרים מה שאמר ואחר כך חוזרים לומר הללויה, כיצד כשהוא אומר בצאת ישראל ממצרים כל העם חוזרים ואומרים בצאת ישראל ממצרים, והקורא אומר בית יעקב מעם לועז וכל העם עונים הללויה286, עד שנמצאו בכל ההלל הללויה מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן287. ויש מפרשים [טור תיא] שבפרק הראשון בלבד, המתחיל בהללויה, עונים על כל דבר הללויה, אבל בשאר הפרקים היו עונים בכל פרק ופרק מתחילתו ועד סופו את המלים שבראש הפרק, כגון בפרק של בצאת ישראל ממצרים היו עונים על כל דבר בצאת ישראל ממצרים, וכן בשאר הפרקים288, אלא שיש שנסתפקו לומר שמא מתחילת ההלל ועד הודו הוא פרק אחד289.



283 . משנה סוכה לח א וגמ' שם ב.
284 . גמ' שם.
285 . רמב"ם חנוכה פ"ג הי"ב.
286 . רמב"ם שם הי"ג, וכך מבואר מפרש"י סוכה שם ד"ה מכאן ועי"ש בתוס' ד"ה מכאן בדעתו.
287 . ירו' שבת פט"ז ה"א ומס' סופרים פט"ז, ועי"ש מפני שכתוב הללו אל בקדשו, תהלים קנ א, ובאהרן נאמר קדוש ה', שם קו טז; רמב"ם שם הי"ב; מדרש תהלים פכ"ב. ועי' מרכבת המשנה תניינא חנוכה שם שפרט כל קכג המקומות שעונים הללויה.
288 . תוס' שם ד"ה מכאן ור"ן שם, ע"פ סוטה ל ב.
289 . תוס' שם.

סוכות ממש או ענני כבוד


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה





התורה אומרת טעם הסוכה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג). וחלקו התנאים בפירוש טעם זה: "ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם", (סוכה י"א:).

והנה לפי מאי דקיי"ל בכל מקום שנחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא, הלכה כרבי עקיבא, אם כן למה נקטו הפוסקים בטור ובשולחן ערוך (או"ח סי' תרכ"ה) כר"א זכר לענני הכבוד, ולא כתבו כר"ע דסוכות ממש עשו להם במדבר? ויותר קשה על רש"י הפשטן שכתב על התורה את פרושו של ר"א שהסוכה זכר לענני הכבוד? נראה לומר שכאן דוקא פירושו של ר"א הוא יותר מובן ע"פ הפשט, שאנו עושים סוכות זכר לנס שעשה עמנו ה' בזה שסכך עלינו בענני הכבוד. וכך משמע גם מן הכתוב "הושבתי" שה' הושיב אותנו והיינו בענני כבוד. (כך הוכיח הרא"ם על רש"י), אבל לפי הפרוש של ר"ע שסוכות ממש עשו להם, אינו מובן על מה אנו מודים לקב"ה?

אמנם מצווה עלינו לישב את פירושו של ר"ע שסוכות ממש עשו להם, וביאר זאת הרמב"ן (בפירושו לתורה):
"והזיכרון, שידעו ויזכרו שהיו במדבר, ולא באו בבית, ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה, והשם היה עימהם, לא חסרו דבר".

וכך משמע מספר ה"חינוך" מצווה שס"ד שע"י הסוכות ממש אנו זוכרים את כל הניסים והנפלאות שעשה עמהם במדבר.

נמצא שלכו"ע הסוכות מזכירות את ניסי המדבר, ומכללם את ענני הכבוד, וא"כ מה הנפ"מ בין הפרושים? נראה לומר שההבדל בין הפירושים הוא על איזו מציאות של הנהגת ה' אנו מודים. לדעת ר"א אנו מודים על גלוי הנסים שמחוץ לדרך הטבע, שהושיבנו בענני הכבוד, והסוכה שלנו היא כמשל לאותה מציאות. ובגמ' משמע שלמדו מענני הכבוד את הלכות הסכך שצריך להיות גדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, כעננים שעולים מן הארץ, כמו שנאמר "ואד יעלה מן הארץ", ואינם מקבלים טומאה (סוכה ). ולדעת ר"ע אנו מודים לה' גם על הנהגה של טבע, שמנהיגינו עד היום הזה וכמו היום שאנו יושבים בסוכות ממש, בישיבת ארעי, ובכל זאת בטוחים שה' מנהיגנו, ש"מהניסים הגלויים אנו למדים על הניסים הניסתרים" (רמב"ן סוף בא). ומחלוקתם היא לשיטתם, ר"א היה מתלמידי בית שמאי (ר"א שמותי - פירש התוס' מבית שמאי) שאמרו "שמים נבראו תחילה", היינו שמחשיבים יותר את הרוחני, את הנס העל -טבעי, ולכן גם בסוכה ראו משל ל"ענני הכבוד" אבל ר"ע היה מתלמידי בית הלל שאמרו "ארץ נבראה תחילה", שהיו מחשיבים יותר את האמונה, שגם ה"ארצי" הגשמי מונהג ע"י הקב"ה, וכן מצאנו ששמאי הזקן היה כל ימיו אוכל לשם שבת, ומכין מזונות לשבת, שבשבילו היה העיקר לחיות את השבת שהיא למעלה מן הטבע, שבה שובתים ממלאכה ולחמה מתברך בכפלים.

אבל הלל הזקן דרך אחרת הייתה לו שהיה אומר "ברוך ה' יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו", שבשבילו הביטחון בקב"ה היה עיקר; וסמך עליו גם בחיי היום יום. ולכן גם ב"סוכות ממש" ראה את יד ה', ואע"פ שאנו בידינו בנינו את הסוכה, אנו בטוחים שהקב"ה הושיבנו בה.נאמר על הגאולה העתידה שאם זכו יהיה "על ענני שמיא" ואם לא זכו - "עני ורוכב על חמור" נראה שר"א מצפה לסוכה בחינת ענני שמיא, ור"ע -גם- לעני ורוכב על חמור. ולכן אומרת התורה "למען ידעו דורותיכם" - ידיעה משמעה "התחברות", לא רק "חכמה"והשכלת הרעיון, ולא רק "בינה" ללמוד ממנו דבר מתוך דבר, אלא להפנים את כל זאת, ובמיוחד נצרך הדבר לדעת ר"ע שמדבר על הנהגת ה' המוסתרת בסוכות ממש, שיש להכיר בכך שגם אז אנו בצילא דמהימנותא, חוסים בצלו יתברך.

הישיבה בסוכה - תשלום שכר


"אמר הקב"ה לאברהם אבינו : את אמרת: והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך, שנאמר: פרס ענן למסך, הרי במדבר בארץ מנין? כתיב: בסוכות תשבו שבעת ימים, לעתיד לבא מנין, שנאמר: וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (בר"ר מח, י).

לכאורה קשה, מה שכר קבלו הבנים במצות ישיבה בסוכה, הלא מצות לאו להנות נתנו, תינח במדבר זכו לענני הכבוד, ולעת"ל יזכו להגנה מחורב, מגשם וממטר , אבל סוכה מה הנאה יש בה?

נראה לבאר על פי הנ"ל , שהנכנס לסוכה מפנים בידיעתו שהוא בצילא דמהמנותא, וחוסה תחת כנפי השכינה, וזה עצמו גורם לו להיות מוגן ע"י הקב"ה, וזה כשיטת ר"ע שסוכות ממש עשו להם, וכמו שאז הרגישו שהקב"ה הושיבם בהם, כך גם עתה יד ה' מושיבה אותנו ומוליכתנו.

בזכות אברהם אבינו
במדרש הנ"ל אנו מוצאים שמצות סוכה נתנה לנו בזכותו של אברהם אבינו שהכניס אורחים, ובזכותו אנו אורחים בסוכתו של הקב"ה. ויש להעמיק בדבר מה היה במעשהו של אברהם אבינו שמקביל לישיבתנו בסוכה?

נקדים לכך את המדרש הבא: "ומשה עלה אל האלוקים וכו' אי אתם מתביישים הימנו וכו'" (שמו"ר כ"א), לכאורה אינה מובנת הטענה "לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו", וכי בשביל סעודה שסעדו אצלו נתחייבו המלאכים לוותר על התורה הקדושה? זאת ועוד, וכי המלאכים היו זקוקים כלל לאכילה ושתייה זו של אברהם שבעבורו נתחייבו בהכרת הטוב אליו?

נראה שהמלאכים למדו מאברהם שאפשר להוכיח את מציאות האלוקים בעולם הזה, ע"י הנאה ממנו לשם שמים, כמו שעשה אברהם שהכניס אורחים האכילם והשקם, וגרם לכך ששם שמים התאהב על ידו במידה כזאת שכולם הודו לו על טוב ליבו, ומתוך כך הודו לאלוקים הזן ומפרנס לכל. דבר זה היה חידוש אפילו למלאכים, כיון שהם מופשטים מגשמיות ואינם זקוקים לטובת עוה"ז, ולא ידעו עד היכן מגיע כוחן של מצוות בעולם העשייה. וזה היה דבר מאכלם אצל אברהם, מחידושי התורה שלו, ועתה כשצר קלסתר פניו של משה כשל אברהם הודו לו שתורה צריכה להינתן לתחתונים, כיון שבכוחם ורק בכוח לגלות שכינה בעוה"ז.

עתה מובן גם הקשר בין הכנסת אורחים של אברהם למצות סוכה, כי גם בסוכה אנו אוכלים ושותים וישנים בה (ואף שיחת חולין שבה צריכה תלמוד, כפי שלמדנו משיחתו של ר"ג בסוכה (כב:) על טבי עבדו, והדברים נאמרו בהקשר לסוכה.) ומוכיחים בכך שאנו חיים משולחן גבוה, כאורחים בצילא דמהימנותא, ומודים לקב"ה הזן ומפרנס לכל. אמונה שבאה מכוח אותה אכילה ושתייה גשמיים.

מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה
מובא בגמ' סוכה (סוכה ה.) "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", משום שנאמר: "והארץ נתן לבני אדם", ומכאן שעשרה טפחים הם רשות בפני עצמה, ולמדנו שסוכה תהיה לפחות גבוהה עשרה טפחים. ולכאורה קשה, והלא היא "צילא דמהמנותא", ואמרו בגמ' ששם שמים חל על הסוכה (סוכה ) , ואיך אפשר לומר ששכינה אינה יורדת למטה מעשרה לתוך סוכתנו? ועוד קשה הלא לית אתר פנוי מיניה, וזה אף למטה מעשרה?

אלא נראה לומר, שהקב"ה כביכול נתן לאדם את כח הבחירה לבחור בטוב או במוטב, וכאילו אין להקב"ה יכולת להכריחו במעשיו, ודומה כאילו השכינה לא נמצאת בארץ אלא נתנה לבני אדם, וזהו שלא ירדה שכינה למטה מעשרה להתערב במעשי אדם לקבוע לו את דרכו. אבל האדם בכוח מעשיו הטובים בודאי יכול להוריד שכינה גם למטה מעשרה, ולגלות שבאמת לית אתר פנוי מיניה. וא"כ כאשר אנו עושים סוכה, אנו כביכול פותחים להקב"ה פתח להיכנס לסוכתנו אף למטה מעשרה!

מדוע אומות העולם נבחנו במצוות סוכה
מובא בגמ' ע"ז (ג) שלעת"ל יבא הקב"ה וס"ת בחיקו ויאמר מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו, ויבא אומות העולם ליטול שכרן ובראשם הרומאים, ליטול שכר גשרים שעשו, מרחצאות שעשו, שווקים שעשו, שהכול היה בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה. והקב"ה יענה להם: שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. ובהמשך הגמ' מובא שבכל זאת הקב"ה ינסה אותם אם הם ראויים ליטול שכר, במצוות סוכה וכו'.

וצריך להבין מדוע ניסה אותם דווקא במצווה זו של סוכה? (מלבד המשמעות הפשוטה: שהיא מצווה קלה, והם בעטו בה וכו') נראה שכל תפקיד אומות העולם היה לכתחילה לעסוק בענייני העוה"ז לצורך התורה. כעשו שהיה "איש ציד איש שדה" ויצחק רצה לברכו הוה גביר לאחיך " - בשביל ישראל שיעסקו בתורה. וזה תפקיד מזרע עשו לבנות גשרים, מרחצאות ושווקים עבר ישראל. והיסוד הזה נמצא במצות סוכה שהיא לוקחת את כל עניני עולם הזה והופכתם לקדושה. אלא שהם לא עמדו בניסיון זה, והוכיח סופן על תחילתן, שאין הם מסוגלים ליהנות מעוה"ז אלא לצורך עצמן ולא לשם שמים.

שנזכה לישב בסוכת עורו של לוויתן
עיין בפרי צדיק שהדגים מרמזים ליצר התאווה"דפריצי" , ומליחת עורו לצדיקים מרמזת על תיקון החטא של תאווה, היינו שנאכל לשם שמים, ולעת"ל כאשר נאכל בסוכת עורו של לוויתן, תהיה זו סעודה גדולה לכבוד זביחתו של לוויתן וביטול היצר הרע הזה והפיכתו לטוב. ואפשר שגם עתה כאשר אנו זוכים לישב בסוכה אנו אוכלים ושותים לשם שמים וממילא טועמים מסעודה שלעת"ל שתהיה מהלווייתן.

יום שלישי

Sukkos סוכות

What do you have to have in mind in the Sukka? Ananey Ha Kovod or Sukos mamash?

יום ראשון

when yom kipper falls on shabbat

mp3
why can't we eat shabbat meals when yom kipper falls on shabbat?
what is the prohibition of eating on yom kipper? how much is the prohibition onf eating on yom kipper/
can person mekabel early shabbat erev yom kipper and make kidush?
can a person be mikable early sheminy atzeret and make a leshev basucca?
did moshe rabenue eat on yom kipper when it fell on shabbat?
rambbam
chasam soffer
levush 
taz
chatzy shior assor min hataorah acrding to rav yochanan
climing a tree on yom tov to get a shofar 
when is a issor dirabbanan more stringent then the torah
taanit haravit what is the source?


יום שלישי

Shluchey mitzva einon nizokin שלוחי מצוה אינן ניזוקין

Mp3
When is a Shiluach Mitzva protected from harm, and when he isn't.
Pesachim 8
Chulin end
Sanhedrin
Beis Halevy
Hafloa
Gilgulim
Yerovom ben nevot
Rashbi
Torah Temima
Kli Yokor
Rav Shamashon Ostropolye
Biur Chometz
Shiluach Haken
Kibud Av
 File:Tree of life hebrew.svg


Shechem
 Shechem
Kibud av
Kibud Av vEm

Counter

אירעה שגיאה בגאדג'ט זה