Omer Home
Who Knows
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28
29 30 31 32 33 34 35
36 37 38 39 40 41 42
43 44 45 46 47 48 49
Who Knows
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28
29 30 31 32 33 34 35
36 37 38 39 40 41 42
43 44 45 46 47 48 49
ספירה י"א מי יודע
בראשית פרק לב פסוק כג
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת
שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו
וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק:
כתר יונתן בראשית פרק
לב פסוק כג
(כג)
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שִׁפחותיו ואת אחד עשר נעריו ויעבר את
מעבר יובק:
רש"י
בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ואת אחד עשר ילדיו - ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו
עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:
יבק
- שם הנהר:
רשב"ם בראשית פרק
לב פסוק כג
(כג)
ויקם בלילה הוא - נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד
בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן ויאמרו אל
דוד קומו עברו [מהרה] את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור
הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים ואבשלום עבר את
הירדן וגו':
מעבר
יבק - מעברות המים, כדי לברוח:
אבן עזרא בראשית פרק
לב פסוק כג
(כג)
ויעבר את מעבר יבק הוא עבר בתחלה, ואחר כך לקח נשיו ובניו והעבירם, והנה פי' ויעבר
כבר עבר, ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום:
רד"ק
בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ויקם בלילה הוא - בחסרון ה"א הידיעה, אמר כי קם יעקב בעוד לילה אחר שישן מעט
להעביר מחנהו בלילה:
ויקח
- הזמינם על שפת נחל לעבור, ועבר הוא לנסות אם המים עמוקים, זהו שאמר ויעבר את
מעבר יבק:
מעבר
- מקום שעוברים או שאין כל כך המים עמוקים שם כמו במקומות אחרים, כי כל הנהרות
והנחלים יש להם מעבר ידוע:
ואת
אחד עשר ילדיו - ודינה בכלל נשיו, כי עם לאה היתה, כי הבת לא תפרד מן האם.
ובב"ר (ע"ו) ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה? בתיבה היתה נתונה ונעל
בפניה, אמר, הרשע הזה עינו רמה אם יראה אותה יקח אותה ממני, ר' הונא בשם ר' אבא
כהן, עד דלא א"ל הקדוש ברוך הוא, למס מרעהו חסד (איוב ו'), מנעת חסד מן אחיך
אי נסבת לא גרת, ופירש אי נשאה לא זנתה, לא בקשת שתנשא למהול, הרי היא נשאת לערל,
לא בקשת שתנשאה בהתר, הרי היא נשאת באיסור, הדא היא, ותצא דינה וגו':
רמב"ן
בראשית פרק לב פסוק כג
(כג
- כה) ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו - אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה, אבל
אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם
גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ויעבר את אשר לו -
מקנהו ורכושו:
ויותר
יעקב לבדו - ששכח פכים קטנים וחזר עליהן, לשון רש"י. ועל דרך הפשט ויקחם
ויעבירם את הנחל, העבירם עמו. ויעבר את אשר לו, בצווי, כי חזר וצוה שיעברו לפניו
ונשאר הוא אחריהם:
ויאבק
איש עמו - ויתעפר, כך פירשו מנחם. לשון אבק, שמעלין אבק ברגליהם. ולי נראה לשון
ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג ב), ואביקו ליה מיבק (מנחות
מב א), זה לשון רש"י. ואביקה בלשון חכמים חביקה שמשו בה הרבה, אבקתא אית בה
(מכות כג א), דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (נדרים נו ב). וכן אבוקה בלשונם בעבור
היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד, כי החי"ת תכבד בלשונם והקלו אותה
לאל"ף, ופעמים רבים יבליעו החי"ת, תותך (ברכות לג א) במקום תחותך, מסותא
(ב"מ ו ב) במקום מסחותא (קדושין לג א), אסיתא חסיתא (שבת עז ב):
ואפשר
שיהיה ויאבק ויחבק, כמו ויחבקהו (להלן לג ד), כי אולי כן הלשון. ומצינו ברודים
אמוצים (זכריה ו ג), כמו חמוצים, מלשון חמוץ בגדים (ישעיה סג א). ואמרו המפרשים
(הרד"ק) כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כז כד), כמו וחרוזים, מן צוארך בחרוזים
(שה"ש א י). וכן אמרו במלת ותאלצהו (שופטים טז טז) שהוא כמו ותחלצהו, מהופך
מן ותלחצהו:
ושמא
הוא דעת אונקלוס שאמר ואשתדל, וכך תרגם וכי יפתה (שמות כב טו) ארי ישדל, יחבק
וינשק שהוא דרך הפתוי, או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה, כי כל השתדלות
תחבולה וצדוד ענין. ובבראשית רבה (עז ג) מי נתמלא אבק, האיש שהיה עמו. כדברי מנחם.
והוא הנכון:
חזקוני
בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ויקם בלילה נתכוין לברוח דרך אחרת. ויקם בלילה הוא סרסהו ויקם הוא בלילה. ויקח את
שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו הקדים הנשים לילדים לפי שהיה חס על
בניו יותר מעל נשיו ואם בא עשו להרוג יהרוג את הנשים תחילה אבל כשברח מבית לבן
הקדים הבנים לנשים וכשירדוף אחריו לבן יפגע בבנותיו תחלה. יבק י"מ הוא הירדן
שאמר למעלה עברתי את הירדן הזה וכאן הוא שמו יבק.
ר'
חיים פלטיאל בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ויקם בלילה הוא. נתכוון לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה כמו שמצינו דוד
בבורחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה כמו כן דכתיב
ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר,
ודוד בא מחנים ואבשלום עבר הירדן.
רבינו
בחיי בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ויעבר את מעבר יבוק. לראות אם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן: ויקחם
ויעבירם את הנחל. וחזר אחרי כן, ויעבר את אשר לו, בצווי על ידי אחרים, על כן נשאר
יחידי באחרונה.
בעל
הטורים בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ילדיו. ג' במסורת. אחד עשר ילדיו. ואידך כי בראותו ילדיו (ישעיה כט כג). ילדיו אל
אל ישועו (איוב לח מא). זהו שיש במדרש (יל"ש ח"ב רמז תתצט) שראה יעקב ל'
רבואות מבני בניו, כמו שראה י"א ילדיו כך ראה כי רבואות מילדיו. כי בראותו
בגימטריא ל' רבואות. וכמו התם ילדיו אל אל ישועו, גם בכאן אמר לילדיו שיתפללו לאל
שיצילם מיד עשו, כמו שיש בב"ר (עח ז) שהציג כל אחד לבדו ואמר לכל אחד שיתפלל
על עצמו:
אלשיך
על בראשית פרק לב פסוק כג
ותעבר
המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא במחנה. ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי
שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק. ויקחם ויעברם את הנחל ויעבר את אשר
לו. ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר (כב - כה):
(כב)
הנה יקשה. א. ראש הפסוק בלתי מתקשר עם סופו. ב. מה מודיענו כי לן במחנה ואנה ילין
אם לא במחנהו. ג. מה הנחיצות הלז לקום בלילה ולהעביר את כל אשר לו בטרם הבקר. ד.
אומרו ויותר יעקב לבדו, אם עבר הכל ידוע שיותר לבדו. ה. איך נאבק איש עמו ואיה כל
מחנה אלהים ואיך לא שמרוהו ותקע כף ירך יעקב. ו. באומרו וירא כי לא יכול לו, אם לא
יוכל איך הוקע כף יריכו. ז. אומרו לא אשלחך כי אם ברכתני, איזו ברכה היה חפץ, אם
קיום הברכות הרי אמר לו לא יעקב יאמר עוד וכו' שאמרו רבותינו ז"ל שלא היתה
לקיחת הברכות בעקבה וכו', ואם כן הרי ברכו. ולמה לא שלחו עד שחזר ואמר מה שמך. ח.
אומרו אחר כך ויברך אותו שם שאם הוא הברכה הראשונה הנה כבר נאמר, ואם היא אחרת למה
לא נתפרשה. וגם אומרו שם הוא מיותר. ט. למה זה שאל יעקב לשמו. י. שהשיב לו למה זה
תשאל לשמי ולא נתן טעם אל מה שלא ישאל שמו:
אמנם
הנה כתבנו למעלה כי טרם הלכו מלאכי חוץ לארץ אשר אתו, פגעו בו מחנה אלהים וקרא
למקום ההוא מחנים על שם שתי המחנות. והנה אחר שליחות המלאכים נסעו משם מחנה חוץ
לארץ ונשארו מחנה אלהים הם מחנה ארץ ישראל שקדמו להקביל פניו ליכנס עמו מעבר יבק
לארץ ישראל. ונבא אל הענין והוא כי הנה דרך הצדיקים לבלתי עשות עיקר מהכנות טבעיות
רק מן הסיוע האלהי. והנה היה ליעקב סיוע אלהי הוא מחנה אלהים שעמו, אמר שאף על פי
שותעבור המנחה על פניו לא בטח בזה, כי אם והוא לן בלילה ההוא במחנה הידוע הוא מחנה
אלהים הנזכר למעלה, תוך המחנה שהיה לפניו מיראתו. ועודנו עומד שם נתן אל לבו הלא
מחנה ארץ ישראל זה ואולי אם אתעכב פה בחוץ לארץ לא ימתינו עד הבקר שאעבור בנחל
לארץ ישראל, ואם לכבודי יתעכבו אין ראוי שלמעני יתעכבו בחוץ לארץ והם מלאכי ארץ
ישראל, ומה גם בלילה זמן השראת טומאה בעולם. על כן (כג) ויקם בלילה הוא וכו' (כד)
ויעבר את אשר לו. והנה כאשר עבר הוא מעבר יבק וגם העביר את כל אשר לו, עבר גם מחנה
אלהים אתם כי לכך כיוון. וכאשר חזר הוא על פכים קטנים, אז (כה) ויותר יעקב לבדו
בלי מחנה אלהים גם הוא, אז ויאבק איש עמו:
והנה
חלקו רבותינו ז"ל אם מיכאל היה (תנחומא בובר ז), או סמאל שרו של עשו (בראשית
רבה עז ב, ועוד). והנכון על פי המשך הכתובים שהיה שרו של עשו. והענין כי אחר אשר
נצטער יעקב על שלא בטח בו יתברך מבלי יכנע לעשו, אז רצה הקדוש ברוך הוא להראות לו
כי גדול הוא לפניו יתברך, ולא יעשה לו כאשר עם זולתו שפוקד ה' למעלה את השר
כד"א יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך מוסר את העם אשר תחתיו ביד הטוב
בעיני ה', כי אם גם את שרו אתן בידך שאתה תכניעהו בלי שום אחד ממחנה אלהים, ומכל
שכן אחרי כן את עשו. וזהו ויאבק איש עמו מי נתמלא אבק האיש שעמו הוא שרו, וזה שאמר
לו כי שרית עם אלהים וכו', לומר, הנה דרכו יתברך שהוא עצמו פוקד את צבא המרום
במרום ואחר כך ואת מלכי האדמה וכו', אך תחת אלהים אתה כי שרית עם אלהים הוא השר,
באדמה, ומכל שכן שעם אנשים שתחתיו, ותוכל לשון עבר כאילו כבר יכולת:
או
שעור הענין בשום לב אל אומרו ויקם בלילה הוא, כי מלת הוא מיותר. אך יאמר הנה הוא
לן בלילה ההוא במחנה אלהים הוא תוך המחנה כמדובר. ובעוד לילה, המחנה ההוא עזבו
ועבר מעבר יבק לארץ ישראל. ובראות עצמו משולל מהם קם בלילה ויקם וכו', וזהו ויקם
בלילה הוא כלומר מה שקם בלילה להעבירם היה להיות הוא כלומר לבדו, כי מחנה אלהים
כבר עבר, ועל כן ויקח וכו' ויעבר את כל אשר לו. ופירש הטעם שהוא על כי ויותר יעקב
לבדו. והאלהים עשה להראותו כי גם את שרו של עשו יוכל ומה גם את עשו עצמו כמדובר.
כי לא היה בא אצלו להלחם בו אם לא היה יעקב לבדו בלי מחנה אלהים והיה באישון לילה
כי אז שליטתו, וגם בחוץ לארץ, ואת כל אלה הכין הוא יתברך למען יערב אל לבו שרו של
עשו להלחם ביעקב וזהו ויותר כו', ובזה ויאבק איש עמו ויראהו הוא יתברך כי גם בו
ישליטנו האלהים ככל הכתוב. וזהו ויאבק וכו' - לרבותינו ז"ל (בראשית רבה עז ג)
מי נתמלא אבק וכו' או על דרך הפשט מי היה נאבק ונאחז ממי - האיש. כי ויאבק הוא
לשון נפעל והיה עד עלות השחר כי עד אז יש שליטה לחיצונים:
מנחת
שי בראשית פרק לב פסוק כג
(כג)
ויקם בלילה הוא: ד' דסבירי' ההוא וכתיבי' הוא, וסימן כבמסורת פ' וירא, ושמואל א'
י"ט. [הוא].
מלבי"ם
בראשית פרק לב פסוק כג
(כג
- כד) ויעבר את מעבר יבק. לפני הנחל היה נחל קטן שנקרא מעבר יבק, ששם עבר הנחל חוץ
לגדותיו, ועבר תחלה מעבר זה, ואז העבירם את הנחל בעצמו, ואח"כ העביר את כל
אשר לו:
דברים פרק א פסוק ב
אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר
שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:
כתר יונתן דברים פרק א פסוק ב
(ב) מהלך אחד עשׂר יום מחורב מדרך הר של גבלא
עד ריקם גיאה ועל אשר סטיתם והרגזתם לפני יי הִתאחרתם ארבעים שנים:
רש"י דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחורב - אמר להם משה ראו מה
גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום,
ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י יא)
ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים
מקדש ברנע, צא מהם שלושים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים
שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה
מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים
שנה:
רשב"ם דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחורב - +זה אמיתת הדבר שמתחיל
לספר כי לא עיכבו בדרך לבד אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע, ומיד היו מזומנים ליכנס
לארץ ישראל באותו הדרך שהלכו מרגלים כמו שאמר להם משה עלו זה בנגב ועליתם את ההר
וכמו האמור בסוף הפרשה וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר וגו' ויעפילו לעלות אל ראש
ההר וגו' וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום וגו' וגם לפנינו ותזדו ותעלו
ההרה כל אילו הפסוקים מוכיחים כי מיד אילמלא חטאו במרגלים קרובים היו ליכנס לארץ
ישראל מיד מקדש ברנע הוא מדבר פארן (ו)כשנסעו מחרב בשנה שנייה בעשרים בחדש כמו
שכתו' בפר' בהעלותך ויסעו מהר י"י דרך שלשת ימים, ולמעלה כת' בתחלת הפרשה
ויהי בשנה השנית, וכת' בתריה ויסעו בני ישרא' למסעיהם על פי י"י ממדבר סיני
וישכן הענן במדבר פארן, ואחר כך הולך ומספר האיך באו למדבר פארן שבתוך כך ויהי העם
כמתאוננים והתאוו תאוה שעל כך (שם) נקרא שם המקום קברות התאוה ומשם באו לחצרות ושם
נצטרעה מרים ונשתהו שם שבעת ימים, ואחר נסעו העם [מ]חצרות עד שבאו ויחנו במדבר
פארן וזהו וישכן הענן במדבר פארן שאמ' למעלה וזהו אחד עשר יום מחרב שהיו הולכין
דרך הר שעיר, שלשה ימים שהלכו, כמו שכת' ויסעו מהר י"י דרך שלשת ימים
ו(ב)שבעת ימים שלא נסעו עד האסף מרים הרי עשרה וביום אחד עשר יום נסעו מחצרות
ויחנו במדבר פארן הוא קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים כמו שכתוב וילכו ויבאו אל משה
ואל אהרן אל מדבר פארן קדשה וגו'. וגרם העון ונגזרה גזירה להשלמת עכבתם ארבעים שנה
כמו שכת' לפנינו והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה
שנה עד תום כל הדור וגו'. ומה שכ' ונסב את הר שעיר ימים רבים, זה היה לאחר שנסעו
מקדש עד שבאו להר ההר על גבול ארץ אדום בשנת הארבעים. כל זה פירשתי אני הצעיר
פירוש כתב ידו של רבינו, כי ר' אליעזר מבליינצי העמידני על האמת. ועתה אשוב לפירוש
רבינו שמואל זצ"ל וכן הורה לי הרב+. מי חכם ויבן את זאת, כי פסוק זה לא נכתב
אלא לפי שכתוב לפנינו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדל והנורא דרך הר האמורי ונבא
עד קדש ברנע, סמוך לארץ ישראל, שמקדש ברנע שלחו מרגלים ונשתהו שם ארבעים שנה. לכך
הוא מפרש כן. כשנסעו מחורב ללכת דרך הר שעיר, דרך ישרה היו יכולים ליכנס לארץ
ישראל באחד עשר יום עד קדש ברנע, אבל לפי שחטאו ונסב את הר שעיר ימים רבים, עד
ארבעים שנה וגו'. וזהו שאמר לפנינו ונסע מחרב [וגו'] ונבא עד קדש ברנע, בימים
מועטים שאין בהם כי אם מהלך אחד עשר יום, אבל מקדש ברנע שלחתי מרגלים ונשתהיתם
ארבעים שנה בחטאתיכם:
אבן עזרא דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום - הטעם: שדבר אלה הדברים באותם
י"א יום. מחרב - שהלכו מחורב עד קדש ברנע. וכבר הגדתי לך, כי מקדש ברנע הלכו
המרגלים. ואחר שנשבע השם שלא יכנסו לארץ, לא התחדשה מצוה רק בשנת הארבעים, כי כן
מצאנו. והעד שאמר באר את התורה הזאת (ה) הנה באר התורה שאמר בין פארן ובין תפל, כי
רוב המצות הם בספר הזה. וכן פי' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם (ג) - בעבר הירדן,
במדבר, בערבה. ואם תבין סוד (השרים) [צ"ל: השנים] עשר, גם ויכתוב משה (דברים לא,
כב), והכנעני אז בארץ (ברא' יב, ו), בהר ד' יראה (שם כב, יד), והנה ערשו ערש ברזל,
(דברים ג, יא) תכיר האמת. יש אומרים, כי באחד (באדר) [ס"א: בשבט] מת משה,
ואמר כי התאבלו שלשים יום, וישבו שם (שתי) [צ"ל: שש] שבתות. והראיה שלהם ויהי
בעצם היום הזה (דברים לב, מח), כי ביום אחד קרא זה הספר אל כל ישראל ובו מת. וזאת
איננה ראיה, כי בעצם היום הזה הוא על השירה, והנה כתוב: אתה עובר היום את הירדן
(דברים ט, א):
רמב"ן דברים פרק א פסוק ב
(ב) וטעם אחד עשר יום מחרב - יודיענו הכתוב
שיעור המדבר. כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד, כי קרוב הוא
בדרך הר שעיר, וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל, ושם ארץ
סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור. ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר
האמורי כל המדבר הגדול והנורא. ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו
מרגלים, ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה. ובעבור
שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת, דרש אונקלוס כי
"במדבר בערבה" רמוזים הם לתוכחות. ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות,
ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה. ושיעור הכתוב לדעתו, אלה הדברים אשר דבר
משה אל כל ישראל בעבר הירדן, דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן
וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב, כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה, ואחר
כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם, ויען
ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי
יהודה, אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן:
חזקוני דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחרב מקצר מדברים שנאמר במהלך
אחד עשר יום שעשו מחורב עד שלוח המרגלים מקדש ברנע שהרי מיום שנשבע הקדוש ברוך הוא
שלא יכנסו לארץ לא נתחדשה מצוה רק בשנת הארבעים. אחד עשר יום חסר בי"ת כאילו
כתוב באחד עשר יום דוגמא כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' אם הגד תגידו אותו לי
שבעת ימי המשתה דשופטים. הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים דשמואל ועוד הרבה. אחד
עשר יום פרש"י אמר להם משה וגו' עד נמצא בג' ימים הלכו כל הדרך מה
שפרש"י כך לאו לאשמועינן הג' חניות על פי הימים שהרי אין מעשרים באייר עד
כ"ט בסיון רק ל"ח ימים אלא אתא לאשמעינן שלא הלכו מכ' באייר עד כ"ט
בסיון אלא שלש חניות. חניה ראשונה היא קברות התאוה שעשו בה ל' ימים שלמים ט' מאייר
וכ"א מסיון ועוד צא מהם חניה שנית היא חצרות שעשו בה ח' ימים שלמים ומקצת
מכ"ט בסיון, ומחניה שלישית היא קדש ברנע שהיתה בכ"ט בסיון שלחו המרגלים
כמו שפרשתי בפרשת בהעלתך.
ר' חיים פלטיאל דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחורב. פי' רש"י שאילו
הלכו דרך ישרה היו הולכין בי"א יום והשתא הליכתם מ' שנה. ואין נראה
למהר"ח דהא עיקר הסבה לא היתה רק משבאו לקדש ברנע כי משם שלח מרגלים. ונראה
פשטיה דקרא יותר שאמר להם ראו כמה היה ירא השם שהייתם עושים ברע כי י"א יום
מחרב עד קדש ברנע ה' לא הוליך אותם כדי שלא היו רואים המלחמה, ועוד נראה דאמת כך
היה דהא כתיב ויסעו מהר (ההר) [השם] דרך שלשת ימים, וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים
מחוץ למחנה והעם לא נסע וגו', הרי י', ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן,
היינו קדש ברנע דמשם שלח מרגלים וכתיב ובשלוח אתכם מקדש ברנע, הרי ביום י"א
באו לקדש ברנע, כפרש"י.
מחרב. חסר וי"ו לשון חרב כדדרשינן חרב
ותורה ירדו כרוכין לעולם, כדכתיב אם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו, והיינו שיסד הפייט
עטיפת הזיין.
רבינו בחיי דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחורב. גם זה מן התוכחות, ואמר:
יש מחורב עד קדש ברנע אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותם בשלשה ימים, ומכאן יש לכם
להבין כי עונותיכם גרמו להתעכב במדבר ארבעים שנה, שאילו לא כן היה הדרך מתקצר לכם
ובעונותיכם נתארך. וכיצד הלכו אותו בשלשה ימים, מצינו שבעשרים באייר נסעו מחורב
שנאמר: (במדבר י, יא) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה
הענן", ובכ"ט בסיון שלחו מרגלים מקדש ברנע, ואם תוציא למפרע מכ"ט
בסיון עד כ' באייר שלשים יום ששהו בקברות התאוה באכילת הבשר, ושבעה ימים בחצרות
להסגרה של מרים נמצא שבשלשה ימים הלכו כל הדרך.
ובמדרש אלה הדברים רבה: (י) אחד עשר יום מחורב,
אחד עשר יום היו ישראל מושלמים להקב"ה, כלומר מארבעים יום שהיה משה בהר היו
ישראל אחד עשר יום ולא יותר בשלום עמו, וכ"ט יום לתשלום ארבעים יום חשבו
לעשות העגל. וחד אמר שני ימים היו מושלמין בחורב לא יותר, שנאמר: (ישעיה נח, ב) "ואותי
יום יום ידרשון", וחד אמר יום אחד, שנאמר: (דברים ד, י) "יום אשר עמדת
לפני ה' אלהיך בחורב", וחד אמר אפילו יום אחד לא היו מושלמין אלא בו ביום עשו
עבודה זרה, שנאמר: (ישעיה יז, יא) "ביום נטעך תשגשגי". דבר אחר: אחד עשר
יום מחורב, אחד שבעשרת הדברות הכעסתם אותו מחורב.
אלשיך על דברים פרק א פסוק ב
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן
במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב. אחד עשר יום מחרב דרך
הר שעיר עד קדש ברנע. (א - ב):
לקדושים אשר בארץ המה ראתה עיני כוונות מתחלפות
בכוונת ספר משנה התורה הזה דרך כלל. ולאהבת הקיצור לא העליתי זכרונם הלא בספרתי,
בלתי אם אשר אני הגבר ראה עני דעתי הקצרה בקצרה. הלא הוא, כי הן אמת כי חכמים
יגידו כי בשתים יתחתן המתחתן במלך ה' צבאות. אחת, בעיון תורתו יתברך, כי על כן כלת
משה קראה ה'. שנית, במעשה. כי שני אלה המה כוללות מכלל יופי כל השלמיות כנודע
בשערים המצויינין לכל יודעי דעת. על כן, כאשר ידע האדם הגדול מכל האדם את עתו, רצה
לזכות את ישראל בשניהם כאחת. למען ישמעו ולמען ילמדו לעשות רצון אביהם שבשמים לטוב
להם בעולם הזה, לעולם ירשו ארץ ולבנות ולנטוע נצר מטעם בעולם הבא:
(א) ובמעשה היחל, בתוכחת מגולה, על אשר לא טוב
עשו וגמלו להם רעה, שעם היותו יתברך דומה לצבי למהר להעלותם אל ארץ טובה ומהלך אחד
עשר הולכים בשלשה, הם קלקלו לעצמם יחוגו וינועו במדבר ארבעים שנה ויקבר שם כל הדור
ההוא. ועל כן למען ישכילו זאת ולא ישובו לעשות עוד כמעשיהם הראשונים, ומה גם אחרי
מותו, על כן טרח משה בכל משנה התורה הזאת, להוכיח את ישראל באהבתו אותם, למען
ידבקו במלכם יתברך, וישובו מדרכם להטיבם באחריתם. ועל כן מצא את לבו להוכיח במישור
בכל תוקף השתדלותו לקיים עליהם כשרון המעשה:
ועל כן מפתח דבריו ערך לפניהם מערכת מעשיהם אשר
לא טובים, כמאמר רבותינו ז"ל (ספרי דברים א) במדבר בערבה כו' וכי במדבר היו
והלא לא היו אלא בערבות מואב. אלא, במדבר, הוכיחם על מה שאמרו במדבר מי יתן מותנו
ביד ה' כו' כשכלתה פרוסת מצרים. בערבה, על מעשה השיטים. מול סוף, על אשר המרו על
ים בים סוף, ובקשו לחזור לאחוריהם, ועל אומרם המבלי אין קברים במצרים. בין פארן,
על המרגלים. ובין תופל ולבן, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן.
אלא על דבר המן שאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל. והוא מאמר המתרגם אתפלו על מנא.
וחצרות, במחלוקתו של קרח. ודי זהב, על מעשה העגל, כד"א וכסף הרביתי לה וזהב
עשו לבעל (הושע ב י). ואחרי כן ראה להשלימם בלמוד, הוא העיון. וישם לפניהם כל חלקי
התורה שבכתב ושבעל פה כלליה ופרטיה עד בלתי השאיר דבר, כאומרו הואיל משה באר כו':
והנה טרם נבא אל הביאור, ראוי לשים לב. א. למה
זה השמיט מכלל מוסריו אלה מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה, ולא עוד אלא שהשמיטן פה
וחזר אחר כך והזכירן, כדבר שנאמר (לקמן ט כב) ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים
הייתם את ה', ואומר (לקמן ו טז) לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה. ב. למה בחר
בתוכחה מסותרת ויטמינה ברמז, ולא פצה שפתיו לפרש להם ביאור המלות הקשות ונעלמות
האלה, ולא יסתר דבר מוסרו הטוב ברמז הרומז במלות סתומות. ואם מפני כבודן של ישראל,
מה היה שאחרי כן לא חש על כבודן באמור להם ממרים הייתם עם ה' (לקמן ט ז), מקציפים
הייתם את ה' (שם כב), ובחורב הקצפתם כו' (שם ח). ג. למה זה הזכיר חטאתם שלא כסדרן,
כי הלא הראשון שבכולם היה מה שהמרו בים סוף, והזכירה שלישית אחר הערבה שהיתה
האחרונה שבכולם, אשר היתה ארבעים שנה אחריה. ובמדבר שהיתה שניה הזכירה ראשונה. ודי
זהב שהיתה אחריה והיה ראוי תזכר מיד הזכירה באחרונה לכולן. ובערבה שהיתה בסוף כולן
הזכירה שניה. ד. למה במן ובעגל לא הזכיר את שמות מקומם כאחרות. ה. כי היה מספיק על
המן יאמר ולבן, ולשתוק ממלת תופל. וכן בעגל היה ראוי לומר וזהב, ומה ענין אומרו
ודי זהב. ו. בפסוק אחד עשר יום כו', שיראה משולל טעם וגיזרה ובלתי מקושר לא למעלה
ולא למטה. ז. כי אחר שמענין פסוק ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וכו' והלאה הוא ענין
תוכחות משה, למה לא נסמך אל פסוק הראשון שבפרשה שהוא מן התוכחות, ולא יפסיק בנתים
בפסוק ויהי בארבעים שנה כו' ובפסוק אחרי הכותו כו' ופסוק בעבר הירדן כו'. ח. למה
יודיע שהיה בארבעים שנה כו'. ט. אומרו ככל אשר צוה, שהוא ידוע, שודאי כי כך היה
שלא יצוה זולת אשר צוה ה'. י. אומרו ככל בכ"ף הדמיון. וכן מלת אליהם מיותרת.
יא. למה הודיע אלהים אותנו שהיה אחרי הכותו כו'. יב. למה הודיע שהיה בעבר הירדן
כו' כאשר צוה והואיל משה באר כו'. וגם למה לא היה טרם בואם אל עבר הירדן. יג.
אומרו התורה הזאת לאמר, כי אומרו לאמר משולל הבנה, כי לא יצדק בו לאמר לזולת:
והנה על הקושי האחד על מה שלא הזכיר מסה ומריבה
ותבערה וקברות התאוה אפשר לומר, כי בלשון מאמרו הוזכר תרוצו, באומרו אשר דבר משה
אל כל ישראל. והוא, כי להיות פי משה המדבר להוכיח בשער אל כללות ישראל לתת חתת
אשמותם רבה עליהם בעיניהם. על כן הס שלא להזכיר מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה.
והענין, כי הלא במסה ומריבה הנה גם עליו עברה כוס חמתו יתברך באומרו על המים יען
לא האמנתם בי כו' (במדבר כ יב), ואיך תפול חתת תוכחתו עליהם, אם תחלת דברי פיהו יזכיר
מה שלקה גם הוא ויתעבר גם בו ה'. וגם ענין תבערה במתאוננים לא היה רק במקצתם, ואיך
יתחיל להוכיח את כלם במה שלא היה כולל רק בקצה המחנה. ושמא תאמר כי גם שבקרח הוא
ועדתו היחלו, הלא הקהיל קרח את כל העדה. וכן במרגלים בכו כל העם בלילה ההוא. ועל
כן הס שלא להזכיר תבערה. וגם קברות התאוה כי האספסוף היו אשר התאוו תאוה ולא עם
בני ישראל, ואיך יתחיל בתוכחת בלתי נוגעת לכל ישראל ויהי מוסר לכולם:
וזה יאמר הכתוב אלה הדברים של קושי אשר דבר
משה, כלומר, כי למה שהיה משה המדבר הוכרח יהיו אלה, ולא מסה ומריבה הנוגע אליו גם
הוא. ולהיות אל כל ישראל שהוא הכללות, לא יאות יזכיר ענין מתאוננים הוא תבערה.
ולהיותם ישראל מקבלי התוכחות לא יזכיר האספסוף, וזה דקדק באומרו ישראל. נמצא כי
באומרו דבר משה אל כל ישראל כלל את שלשתן:
עוד יתכן דרך שני, כולל ישוב כל הקושיות
שהערנו. והוא, כי הלא המוכיח בשער, ומה גם אל חכם ונבון כעם בני ישראל שבדור ההוא
הוא דור דעה אשר שמעו קול ה' אלהים מדבר מתוך האש. הלא יחוש מוכיחם פן יקוצו
בתוכחתו, וח"ו תהיה תקנתו קלקלתם, כי תגדל אשמתם לפניו יתברך אם בתוכחות תגעל
נפשם. על כן בחר לשון ערומים ופיו פתח בחכמה, לתהות בקנקניהם אם נכון לבם לקבל
תוכחות מוסר באהבה ובסבר פנים יפות, אם אין. על כן התחיל לדבר בם דברי עונות ברמז
בשצף קצף, לראות אם יתחמץ לבבם בצד מה, או אם יקבלום באהבה. ואשר יראה יעשה, אם
יקבלום באהבה, עוד יוסיף להפליא בתוכחת מגולה. ואם אין, ימשוך ידו:
ויהי כן כי בהחילו ברמז הרומז על אשמותם, וירא,
כי אין סר זעף, כי אם מקבלים בענות צדק ובאהבה רבה. אז נחרץ להרבות במוסר ותוכחת
מגולה כי מצאם כלי מוכן לקבל. על כן מצא את לבו אחר כך להקשות ולדבר ולומר, ממרים
הייתם כו', מקציפים הייתם כו', ובדבר הזה אינכם מאמינים כו', וכיוצא דברים רעים
כאלה. ובכלל הדבר הזה הס שלא להזכיר בפסוק הזה הראשון מסה ומריבה ותבערה וקברות
התאוה, כי הלא בפתח דבריו התנכל לבלתי הוכיחם בפירוש. כי דאג פן יתחמץ לבבם, כי אם
בדרך רמז. ועל כן אמר בלבו אם אזכיר להם מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה אין תוכחת
מגולה גדולה מזו, כי בהזכיר שמותם מתגלה רעתם ויזכור עונם. אך בראותו כי קבלו
תוכחתו ואין מכלים, אז דבר ויקרא בקול גדול את כל מעשה הרעה באר היטב, למען הכניע
את לבם, ובכללם את שמות מזכרת עונם מסה ומריבה כו':
והתחכם במאמריו, לבלתי התחיל בדבר לא יסכון
להכניעם, אם יהיה התוכחת דבר שתשובתם בצדם, למעט וההביל אשמתם. כי לא יעשה רושם
בלבבם, גם כי ישמעו אחרי כן דבר מר אשר עשו, אחרי כי רפתה התחלת שמיעתם. על כן אמר
בלבו, אם אמור אומר להם ראשונה אשר המרו על ים בים סוף, הלא לקל יחשבו התחלת מוסרי
באמת באמור הלא אז עדיין לא הטהרנו מעבוד עבודה זרה אשר השתקענו בה ולא קנינו
יהידות כמעט, ולא יפלא מה שהיתה יראת ה' בלתי תקועה בקרבנו. על דרך מאמרם ז"ל
במדרש חזית (שיר השירים רבה ב יט) כשאמר להם משה החדש הזה אתם נגאלים, אמרו ישראל
עדיין כל מצרים מלאה מעבודה זרה שלנו והיאך אנו נגאלים. על כן לא היחל ממול סוף,
רק מהשני שהוא במדבר, על אומרם מי יתן מותנו ביד ה' בשבתנו כו', אשר היה אחרי
קריעת ים סוף. כי אז כבר קנו יהידות בלבבם ויאמינו בה' כו'. כי אפילו רחב ויתרו
שהיו נכרים נתגיירו על ידי נס קריעת ים סוף, ומה גם עם בני ישראל שתתחזק אמונתם
אמונת אומן. וזהו במדבר:
ומפני שהיה להם פתחון פה עדיין בצד מה להקל מן
אשמתם על אומרם מי יתן מותנו כו', באמור, כי אין אדם נתפס על צער חסרון לחם, ואז
כלתה פרוסת בצק מצרים ולא היה להם לחם. על כן סמך לזה מיד בערבה על עון השטים, כי
אז שמנו עשתו ברוב כל, כי היו בעיר מושב ומלאים מביזת ארצות סיחון ועוג ולא נמנעו
מלהחטיא:
ועדיין היה אפשר לומר, כי גם זה יש בו צד תואנה
להקל אשמה, באומרם כי הלא רוב טובה הוא גרמת בעיטה, כנודע, כי גדול נסיון העושר
מנסיון העוני, כי כן מדת ישראל כי בצר פקדוהו יתברך מה שאין כן ברב טוב. על כן סמך
ואמר מול סוף, לומר, אם כה תתאנו, הלא במול סוף מאי איכא למימר. כי הלא אדרבה היו
בצער ועם כל זה חטאו. הנה כי לא רוב טובה גרם, כי גם בעת צרה לא בטחו בו יתברך:
ועדיין היתה תואנה מה, לומר, כי אדרבא מהקטין
את ערכם לא חשבו את עצמם כדאים לינצל מארבע צרות רעות שהקיפום מארבע רוחותם, ים
סוף מצד אחד, ומדבר משני רוחות מלאים נחשים כקורת בית הבד, ומרוח רביעית מרכבות
פרעה וחילו, ומה גם אחרי אכלם זכותם בצאתם ממצרים. על כן אמר בין פארן על דבר
המרגלים יוכיח, כי ראיתם כי היה ה' עמכם וממהר להכניסכם לארץ. כי הלא עין בעין ראו
כי מהלך אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע הלכו בשלשה ימים, כל כך היתה שכינה מתלבטת
למהר להכניסם לארץ, באופן כי שם אין לומר כי חשבו לא יאבה ה' להצליחם לקוטן צדקתם,
כי לו חפץ ה' לבלתי הצליחם לא הראם את כל זאת:
או יאמר, שמא תאמרו כי שם ראיתם את שרו של
מצרים נוסע אחריכם, ועל כן יראתם, כי אמרתם לו היה רצונו יתברך לתת את מצרים
בידינו למה לא פקד על השר תחלה, כענין (ישעיה כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום כו',
אך מה' יצא הדבר למוגגנו ביד עוננו. הנה פארן יאמר כי שם שמעתם סר צלם מעליהם הוא
השר של כנען ועם כל זה מאנתם לבטוח בה':
ושמא תאמר כי שם אין אשמת דבר רק על עשרה אנשים
המרגלים כי אחיכם המסו את לבבכם בהביאם את דבת הארץ רעה. הנה בין תופל ולבן יוכיח
כי שם מי פיתה אתכם:
ואחשבה מנה שתי גופי עבירות אשר עברו פעם אחת.
והוא מה שאמרו ז"ל (במדבר רבה יט יב) באומרו (במדבר כא ה) וידבר העם באלהים
ובמשה שהשוו עבד לקונו בתיבה אחת, כי לה' יתברך ולמשה כאחד אמרו לשניהם למה
העליתונו, והוא עון פלילי עצום מאד. שנית, אומרם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וזהו
תופל ולבן. על מה שחברו עבד עם קונו אמר תופל שהוא לשון חיבור, ועל מה שדברו על
המן אמר ולבן:
ושמא תאמר, כי מה שהשויתם אותי לקוני לא לנגוע
בכבודו יתברך כונתכם חלילה, רק לכבדני שהשויתם אותי לקוני. ועל דבר המן, היה, כי
לא הכרתם כי היה נבלע באיברים כי עוד רוחניותו בו בהיותו ממשיי, וחשבנו תבקע
כרסינו. הנה וחצרות יוכיח, במחלוקת של קרח, כי אם לכבדני היה עם לבבכם למה קמתם
עלי בהקהיל קרח את כל העדה. ואם במן לא ידעתם טבעו, עלי מה תאמרו כי הלא ידעתם את
כל האותות והמופתים אשר עשיתי לעיניכם:
ואם תאמרו אלי, כי הנה הלא חטאת קרובי ובית אבי
היתה, ולו חדלו קרובי המקהילים עליך את כל העדה לא חטאנו עם ישראל, וחן חן לקרובך
שפתנו ויוכל, ולמה תביישנו על חטאת עמך בן אחי אביך. ועל כן אמר ודי זהב יוכיח, כי
שם נאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי כי אין גם אחד חטא בעגל:
ושמא תאמרו, כי רוב כסף וזהב אשר נתן לנו ה' -
וכמאמרם ז"ל (בכורות ה ב) שלא היה איש מישראל שלא הוציא ממצרים תשעים חמורים
נושאי כסף וזהב ושמלות - החטיאוני, והוא מאמר רבותינו ז"ל (ברכות ט ב) על
פסוק וינצלו את מצרים כו'. הנה אין זו טענה כי הן לו עשיתם את העגל מכסף, היתה
חטאתכם קלה - כמדובר - כמעט, באומרם, כי כסף שהרביתי לכם החטיאכם. אך הנה לא עשיתם
אותו כי אם מזהב, אשר ממנו לא הרביתי לכם, כתלונתו יתברך באומרו (הושע ב י) וכסף
הרביתי לה וזהב עשו לבעל. על כן הנני מזכירו בפניכם באופן תופר טענתכם, והוא הטעם
הנזכר. והוא אומרו ודי זהב, כלומר, הלא מה שדי לכם בלבד נתתי מהזהב ולא הרביתיו
ככסף. באופן כי סרה טענת אומריכם כי מה שהרביתי לכם הטעה אתכם. וזהו אומרו ודי
זהב:
(ב) וכהתימו לרמוז דברי תוכחותיו, גלה כונתו,
באומרו אחד עשר יום כו'. והוא לומר, כי דברי עונות הנאמרים באמת גרמו להניעכם
במדבר ולהתם פגריכם בו, נגד רצונו יתברך, שהיה לנחץ ביאתכם לרשת ארץ, כי כל כך
היתה שכינה מתלבטת למהר להורישם הארץ כי אחד עשר יום היה מחורב כו' ויביאכם בשלשה
ימים כמו שאמרו ז"ל (ספרי ב):
ספורנו דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחורב כו'. וזה כי כל ל"ח
שנה שהניעם במדבר אנה ואנה לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע וכשהיו מגיעים אל
מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר היה משה אומר להם
ראו מה גרמתם שהרי מהלך אחד עשר יום יש מחורב עד קדש ברנע דרך הר שעיר שהוא הדרך
היותר קצר אצל עוברי דרכים. והאל יתברך הוליך אתכם לקדש ברנע בשלשה ימים דרך המדבר
הגדול והנורא ומפני עונכם אתם נעים כל זה הזמן. וכל זה היה אומר למען יזכרו וישובו
אל ה':
פנים יפות דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד עשר יום מחורב וגו'. פרש"י
שהוכיחן על שגרמו להתאחר זמן ביאתן לא"י ארבעים שנה, ויש להוסיף שהוכיח אותן,
כי לולי שחטאו היו יכולין ליכנס דרך הר שעיר ולא היה מלך אדום מונע אותן,
כמ"ש [שמות טו, טו] אז נבהלו אלופי אדום והיה מתקיים ברכות יצחק ואת אחיך
תעבוד, והיו יכולין ליכנס באחד עשר יום דרך הר שעיר, כי קדש היה סמוך לגבול
א"י כמבואר בגבול א"י, אבל כיון שחטאו נתקיים מ"ש והיה כאשר תריד,
ואמר מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך, לכך הוצרך להסב הר שעיר עד שבאו לקדש, ומשם
הסבו את הר שעיר כדכתיב [לקמן ב, א] ונסב את הר שעיר ימים רבים, ויש לפרש בדרך
הרמז כי אחז"ל [פסחים פז ב] לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, וכבר
כתבנו במק"א כי א"א ללקט הניצוצות הקדושות שבח"ל עד שגלו ישראל שם,
ואם היו עוברים דרך הר שעיר היו מעלים ניצוצות הקדושות שנפלו שם והיו נכנעים
לפניהם לעולמים, וידוע כי י"א סממנים הם להוציא הי"א ניצוצות הקדושה,
וזה רמז אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ועין במשנת חסידים [מסכת הויות הקליפות,
פ"א, א] שי"א אלו הם בקליפת נוגה, והוא הכוכב החמישי של שצ"מ
חנכ"ל והוא בחודש החמישי שהוא אב, והנה משה ירד מן ההר בי"ז בתמוז, ואם
ימנה מי"ח בתמוז י"א יום היו נכנסים בר"ח אב והיו מעלים ניצוצות
מקליפת נוגה:
בעבר הירדן בארץ מואב וגו'. נראה ענינו דאחז"ל
[ב"ב קנח ב] אוירא דא"י מחכים, ועוד אמרו בכתובות דף ע"ה
[ע"א] חד מא"י עדיף כתרי מנייהו וחד מנייהו כי סליק לא"י עדיף כתרי
מינן, הרי נתעלו ג' מדריגות בבחינת החכמה בבואם בארץ מואב, כמשחז"ל [ב"ב
נו א] בפרשת חוקת כי קיני קניזי קדמוני הוא עמון ומואב ואדום, אלא שנשתנו לעמון
ומואב על זמן ידוע לשי"ת, כי הם מוחזקים לנו מאבותינו מאברהם שנתן לו
הש"י עשר עממין, וכיון שאחז"ל [גיטין לח א] עמון ומואב טהרו בסיחון הרי
שחלק זה שכבש סיחון ממואב יש בו קדושת א"י כמו ארץ ז' עממין, לכך התחיל לבאר
להם התורה בפנים חדשות כפי השגות מעלות חכמתם, והיינו דאמר אחרי הכותו להורות על
שעמון ומואב טהרו בסיחון, ויש להבין עוד יותר כי ידוע שארץ ז' עממין בהיותם ביד
האומות נפלו ממעלתם מן המתנה שנתנה לאברהם שהיה בחינת עשר קדושות עליונות, ויתכן
לפרש עממין לשון גחלים עוממות שהם הגחלים שנכבו, וכן האור שלהם נכבה בהיותם ביד ז'
עממין וחזרו והובערו בבואן לא"י לקדושת ישראל וקיני וקניזי וקדמוני שהם ג'
ראשונות עדיין לא השיגו לטהרם עד ימות המשיח, וז"ש עובדיה [עובדיה א, ד] אם
תגביה כנשר קנך משם אורידך וגו', וז"ש [איכה א, ה] היו צריה לראש ונאמר
[תהלים פג, ג] משנאך נשאו ראש, וכיון שכבשו את עמון ומואב שהוא בחינת החכמה
ע"כ נתעלו מאוד בחכמה, ע"כ התחיל לבאר התורה באר החכמה, והנה הקדושה זו
הוא המשך דבורו שהתחיל להוכיחם בעון המרגלים שנתאחרו עד אשר כלה דור המדבר,
שאחז"ל [ב"ב קיט ב] שמשה רבינו ע"ה נסתפק בבנות צלפחד אם א"י
מוחזקת מאבותינו, ואמר בפ' יש נוחלין [שם] שהיה מסופק בהאי קרא דכתיב בפ' וארא
[שמות ו, ח] ונתתי אותה לכם מורשה, פירושו אם הוא ירושה מאבותינו, או פירוש שנתנבא
שהם מורשים לבניהם ולא הם יורשים, והנה לפי הספק שהם מורשים ואינם יורשים כבר
נגזרה גזרה זו בהיותם במצרים, ואין כ"כ תלונה על המרגלים, לכך הוצרך להקדים
להם שהיא מוחזקת מאבותינו, והיינו דכתיב בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם
לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם, דהיינו שהוא ירושה מאבותינו הוא מ"ש
ונתתי אותה לכם מורשה, ועדיין לא נגזרה גזירה, ואף דהשי"ת יודע עתידות כבר
כתבנו, כי כל שלא יצא מפה הנבואה אינו הכרח ויכולין להשתנות:
ומ"ש ואל כל שכניו פירש"י אדום ועמון
ומואב אף שלא ניתן להם רשות לעשות עמהם מלחמה, היינו שלאחר שנתרצה השי"ת
לישראל בהקמת המשכן מיד חזרו למעלה ראשונה להכניע תחתיהם גם אדום ועמון ומואב, אלא
שבשעת נסיעתם מחורב מיד סרו מאחרי ה', כמו שאחז"ל [תענית כט א] לכך הוצרכו
לסבב את הר שעיר כמ"ש לעיל, ויש לפרש מ"ש ואומר אליכם בעת ההוא וגו', יש
לפרש שהוא ג"כ הקדמה לחטא המרגלים, כמ"ש חז"ל [זוהר שלח קנח א]
שהמרגלים רצו לאחר ביאתן לא"י מפני שסברו שיאבדו שררתם, הרי שהוא גרם עיכובם
במדבר, ואמרו חז"ל [ספרי שופטים יז, כ] כדאי הוא מינוי שופטים וכו' בשביל
דיינים שאינם מהוגנים גלו ישראל מעל אדמתן וכתיב [ישעיהו א, כו] ואשיבה שופטיך
כבראשונה וגו', הרי שמינוי הדיינים מהוגנים מקרב כניסתן לארץ ישראל, לכך הקדים משה
זה על איחורם במדבר:
והנה הרמב"ן דקדק למה לא אמר משה זה בשם
יתרו חותנו, ונראה שבאמת לא עשה משה כדבר יתרו שאמר [שמות יח, כא] ואתה תחזה מכל
העם אנשי חיל וגו', אבל מרע"ה אמר הבו לכם אנשים חכמים וגו', שלא ישרו בעיניו
למנות דייני הציבור זולת רצונם ובחירתם שיהיו הדיינים מרוצים לעם, שאהבה והשנאה
פוסלת בדיינים, וגם יתרו אמר לו וציוך אלהים שיתיעץ עם השכינה, ולא נצטוה בזה
משכינה, כמו שמצינו בזה בשבעים זקנים שאמר לו הש"י אשר אתה ידעת שהם זקני העם
ושוטריו, ע"כ אמר הבו לכם ובאמת לא נבחרו בכל המעלות שאמר יתרו כי בחרו כפי
רצונם ומהם היו המרגלים:
ויש לפרש מ"ש איכה אשא לבדי וגו',
ע"ד שפירש"י שיש בענין המשפט ג' ענינים קבלת טענותיהם, ומו"מ של
הדין ופסק דין ועל אלה טרחכם הוא בעניני הטענות, ומשאכם הוא המשא ומתן של הדין
להוציא הדין לאמיתו לאמיתת התורה, וריבכם הוא פסק הדין, והוא משחז"ל [אבות
פ"א מ"ח] יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין, ומ"ש ואומר
אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי לשאת אתכם וכפל ואמר איכה אשא לבדי י"ל
דבתחילה אמר שאינו יכול לדון דיני נפשות, אף שהיה משה מומחה לרבים שקבלוהו כולם
והמחוהו עליהם ויכול לדון דיני ממונות ביחיד, מ"מ דיני נפשות אינו יכול לדון
אפילו קבלוהו עליהם, והטעם בזה כי ברשות אדם להפקיר שלו אבל אינו ברשותו להמית
א"ע כפירש"י [בראשית ט, ה] בפסוק אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ע"כ
אינו רשאי להמחותו עליהם יחיד מומחה, והיינו דכתיב בס"פ (פנחס) בלק [במדבר
כה, ד] קח את ראשי העם ואחז"ל [סנהדרין לה א] הושיב ב"ד לפי שלא היה משה
יכול לדון ד"נ בעצמו, ויותר מזה כיון שפירש"י בפרשת בראשית [ד, י] קול
דמי אחיך דמו ודם זרעותיו, א"כ אינו יכול להפקיר את זרעו, ובזה מובן מ"ש
והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ודקדקו הרי באותו שעה היה יכול למנותם, ולפמ"ש
היינו כיון שהבטיחם הש"י להרבות אותם הרי הדן דיני נפשות דן אותם ואת זרעם אף
שהנם עתידין להוולד ממנו, מ"מ הם נכללים בו כמ"ש בפ' ויבחר בזרעם אחריהם
בכם שכל הדורות העתידין להוולד מן האדם הם נכללים בו ולכך אמר דמו ודם זרעותיו,
ואח"כ אמר על דיני ממונות ג"כ אף שיכולין להמחות עליו מ"מ קשה עלי
טרחכם וגו':
מלבי"ם דברים פרק א פסוק ב
(ב) אחד. עוד הוכיחם באחד עשר יום שמחורב עד
קדש ברנע ג' פעמים, והם א] מחורב ר"ל עת שיצאו מחורב ב] כשהלכו דרך הר שעיר
ג] כשבאו עד קדש ברנע, ס"ה י"א מקומות, ולפ"ז יל"פ שמ"ש
אחד עשר יום נמשך על אלה הדברים אשר דבר משה אחד עשר יום, שכל תוכחה היתה ביום
מיוחד עד שנמשכה התוכחה אחד עשר יום, ובאשר חשב שמונה מקומות אומר שהג' מקומות
שהוכיחם עוד ג' ימים היה א' מחורב ב' דרך הר שעיר ג' עד קדש ברנע, והיל"ל אשר
דבר משה אחד עשר יום במדבר בערבה וכו' והציג מלות אחד עשר יום שלא במקומו, למען
נבין גם כונה שניה שמחורב עד קדש ברנע היה דרך אחד עשר יום וכמו שפי' רש"י
עפ"י חז"ל אמר להם משה ראו מה גרמתם וכו':
בראשית פרק לז פסוק ט
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר
אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ
וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:
אונקלוס בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) וחלם עוד חלמא אחרנא ואשתעי יתיה לאחוהי
ואמר הא חלמית חלמא עוד והא שמשא וסיהרא וחד עסר כוכביא סגדין לי:
^
תרגום יונתן בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) וַחֲלָם תּוּב חֶלְמָא חוֹרָנָא וְתַנִי
יָתֵיהּ לְאָחוֹי וַאֲמַר הָא חֲלֵימִית חֶלְמָא תּוּב וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא
וְחַד סַר כּוֹכְבַיָא גָחֲנָן לִי:
כתר יונתן בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) ויחלום עוד חלום אחר ויגד אותו לאחיו ויאמר
הנה חלמתי חלום עוד והנה שמש וירח ואחד עשר כוכבים כורעים לי:
רד"ק בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) ויחלום - החלום הזה מבואר הפתרון, כי השמש
והירח הם אביו ואמו, ואחד עשר כוכבים הם אחיו שהיו אחד עשר. והחלומות שנכתבים שבאו
דרך משל וחידה כמו חלומות יוסף וחלום המשקה והאופה וחלום פרעה וחלום נבוכדנאצר
וחלום גדעון בן יואש שהתאמתו לפי הפתרון היה בהם חלק גדול מהנבואה והיו מאת האל
לצורך עבדיו:
ר' חיים פלטיאל בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. שאלו
הר"ר ברוך היה לו לומר משתחוים לכוכבי כמו שאמר לאלומתי. ותירץ דא"כ שהיה
אומר שהיו משתחוים לככבי והיו משיבים לו אתה משקר במה אתה יודע אם זה הככב שהשתחוו
לו שלך הוא או של אחר הוא כי אין לך כח למשול בככבים אבל באלומות אדם מתקן בעצמו
אלומות ויכול בטוב לומר אלומתי.
דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) והנה השמש והירח וגו'. ב"ר כשאמר לו
יהושע לשמש שמש בגבעון דום לא רצה לעמוד עד דאמר ליה ולאו כסף זביניה דאבא את פי'
וכי אינך עבדו של יוסף דכתיב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויהושע
מזרע יוסף דכתיב למטה אפרים הושע בן נון מיד ויעמוד השמש:
תולדות יצחק בראשית פרק לז פסוק ט
(ט - יא) ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו
ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויספר אל
אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך
ואחיך להשתחות לך ארצה. ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר
ויש בשני החלומות [כמה] ספיקות:
הספק הראשון, בחלום הראשון שאמר ויחלום יוסף
חלום ויגד לאחיו ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים
אלומים, אחר שהגידו לאחיו פעם אחת, בשאמר ויגד לאביו, למה חזר להגידו פעם אחרת
להם, שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים, ואם תאמר לא
הגידו ב' פעמים, אלא שהפסוק חזר לפרש איך הגידו לאחיו ואמר והנה אנחנו מאלמים, לא
יתכן שכשאמר ויגד לאחיו, מיד אמר ויוסיפו עוד שנוא אותו, ואחר שאמר והנה אנחנו
מאלמים אלומים, חזר ואמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, אם כן
מבואר שהגיד החלום להם שתי פעמים, ומה צורך בזה:
הספק השני, בחלום השני, והוא למה ספר החלום
השני שתי פעמים, שאמר ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו, ואמר ויספר אל אביו
ואל אחיו, ואם ספר אותו פעם שנית לאחיו כדי לספר אותו אל אביו, היה ראוי שבפעם
ראשונה יספר אותו אל אביו ואל אחיו:
הספק השלישי, נחלק לשישה חלקים, והם השינויים
שיש בין החלום הראשון לחלום השני. השינוי הראשון, שבחלום הראשון ראה אלומים, בחלום
השני לא ראה אלומים אלא כוכבים במקום אלומים. השינוי השני, שבראשון לא ראה שמש וירח,
ובשני ראה שמש וירח. השינוי השלישי, החלום הראשון לא ספר לאביו, והחלום השני ספר
לאביו. השינוי הרביעי, בחלום הראשון ויוסיפו עוד שנוא אותו, ובחלום השני לא אמר
שנאה אלא קנאה ויקנאו בו אחיו:
השינוי החמישי בחלום הראשון השיבו לו אחיו
המלוך תמלוך עלינו, ובחלום השני השיב אביו ולא אחיו. השינוי השישי, בחלום הראשון
אמר סבת השנאה על חלומותיו ועל דבריו, ובחלום השני לא נתן סבה לקנאה:
התשובה לראשון נ"ל שבראשונה אמר חלום
חלמתי, ולא אמר עוד, וזהו ויגד לאחיו, ומיד אמרו שטות מה חלם, ולזה וישנאו אותו,
וחזר ואמר להם שמעו נא החלום אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים ויוסיפו עוד שנוא
אותו על שאמר שחלם, ועל דבריו שהגיד החלום בפרט ואמר מאלמים אלומים. או נאמר שמי
(שמתעדן) [שמתענג] מאד בדבר אחד מגיד אותו פעמים רבות, לזה אמר ויגד לאחיו, והגיד
אותו בפרט, ואחר שהגיד אותו להם ושנאו לו חזר פעם אחרת ואמר להם שמעו נא החלום הזה
אשר חלמתי, אולי בפעם הראשונה לא דקדקתם בו היטב, והנה אנחנו מאלמים אלומים, ולזה
אמר בפעם ראשונה שהגיד להם ויוסיפו עוד שנוא אותו, וכשחזר פעם שנית לספר אותו להם
אמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו, שהוא על שהיה מספר חלומותיו, ועל דבריו
שהיה מכפיל ההגדה:
ובזה הותר גם הספק השני, שהוא בחלום השני למה
ספר אותו שתי פעמים, שהוא לפי שמתענג בספרו, אלא שבפעם ראשונה לא רצה לספר אותו
בפני אביו, לפי שלא יחשבוהו לשטות בספורו שתי פעמים, שכשחזר לספר אותו יהיה נראה
להם שאינו עושה כן אלא כדי שישמע אותו ולא ידינוהו לשטות, ודי בחלום ראשון שספר
אותו להם שתי פעמים. וטעם השינויים שיש בין החלום הראשון לשני, אם לשינוי הראשון
שבחלום הראשון ראה אלומים, ובחלום השני לא ראה אלומים אלא כוכבים במקום אלומים,
לפי שבפעם ראשונה באו המה וחמוריהם כדרך עובדי אדמה זורעים וקוצרים מאלמים אלומים,
אבל בפעם שניה באו כמו שרים אחי המלך, ולכן ראה אותם כוכבים:
וטעם לשינוי השני, שבחלום הראשון לא ראה שמש
וירח, ובחלום השני ראה שמש וירח, לפי ששמש הוא יעקב, וירח בלהה, ובפעם ראשונה לא
באו אלא אחיו לבד, ובפעם השניה באו גם כן יעקב וביתו. ובזה יובן טעם השינו השלישי,
שהחלום הראשון לא ספר אותו לאביו אלא לאחיו, והחלום השני ספר גם לאביו, לפי שלא בא
אביו בפעם הראשונה ובא בפעם שנית, לכן ויספר אל אביו ואל אחיו. ובזה יובן טעם
השנוי הרביעי, שבעבור שהמשילם לכוכבים לא היה בו כל כך שנאה אלא קנאה, למה יהיה
הוא שולט עליהם. והותר השינוי החמישי, שהחלום הראשון השיבו אחיו, ובחלום השני לא
השיבו הם, שאחר שגער בו אביו ואמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך, מה צורך שישיבו, ועוד
דרך מוסר שאחר שגם אביו ישתחוה לו, אין ראוי שיחושו אחיו לכבודם. והותר השנוי
השישי שאחר שאמר בחלום הראשון סבת השנאה, ידוע שזאת עצמה סבת הקנאה.
אלשיך על בראשית פרק לז פסוק ט
ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא
אתו. ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה
והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. ויאמרו לו אחיו
המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו. ויחלם
עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר
כוכבים משתחוים לי. ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה
אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את
הדבר (ה - יא):
(ה) ראוי לשים לב. א. אל אומרו ויוסיפו עוד שנא
אותו [על חלומותיו] כי הלא אין ספק שהוא על חלומותיו. ב. למה לא נאמר רק שנא אותו
סתם מה שאין כן אחרי הספור. ג. אומרו ויאמר אליהם שמעו נא כו', כי כל פסוק זה
מיותר והיה לו לומר ויאמר הנה אנחנו מאלמים אלומים כו'. ד. בדברי החלום קמה וגם
נצבה נראה כפל לבלי צורך ומהו תוספת הגם. ה. והנה תסובינה שהוא מיותר והיה לו לומר
ותשתחוין אלומותיכם לאלומתי. ו. אומרו המלוך תמלוך למה יזכיר שני מיני שררה. ואם
הם לשון שאלה או לשון תמיהה. ז. אומרו על חלומותיו ועל דבריו כי דבריו הן הם
חלומותיו. ח. מה פשעו על חלומותיו כי אשר יראה יגיד. ט. שהיה לו לומר על חלומו כי
חלום אחד הוא. י. אומרו עוד חלום אחר שהיה לו לומר ויחלום עוד ויספר כו' או ויחלום
חלום אחר כו' מאי עוד אחר. ובספרו החלום אמר להם עוד ולא אחר. יא. כי ראשונה אמר
ויספר לאחיו ואחר כך אומר אל אביו ואל אחיו. יב. מהו אומרו אחר כך ויקנאו בו אחיו
ולא אמר כבראשונה ויוסיפו עוד שנא אותו. ומה ענין ואביו שמר וכו':
אמנם הנה שלש בחינות הן. א. מציאות ספר להם
חלום, ביודעו כי לא יוכלו דברו לשלום, ומה גם כי אין דרך לספר חלום כי אם לאוהב,
ובספרו להם היה מורה כי שנאתם הבל לפניו וכמכריח אותם ידברו לו על כרחם לחמץ לבבם
אז יותר. ב. היות ענין החלום מורה השתררו עליהם ומרבה שנאה וקנאה. ג. אופן הספור:
על הבחינה הראשונה, שהוא כי בראותו שלא יכלו
דברו לשלום לא היה לו לרדוף אמרים אתם ולהגיד להם חלום שהוא כבא להקהות שיניהם, על
בחינה זו אמר ויחלום יוסף חלום ויגד וכו' כי בלי שום בחינה נוגעת אליהם רק על
מציאות חלום, במה שבא ויגד לאחיו שהיא הבחינה הראשונה, גרם שויוסיפו עוד שנא אותו:
(ו) ועל הבחינה השנית והשלישית אמר ויאמר אליהם
שמעו נא וכו' שמלבד היות הוראת החלום שררה עליהם, גם היה אופן סיפורו כמתפאר על
שררתו לפניהם ומקהה שיניהם, באומרו שמעו נא החלום הזה וכו', כלומר התיצבו נא וראו
את גדולתי בחלום הזה אשר חלמתי. ועל שתי בחינות אלו חזר ואמר ויוסיפו עוד שנא אותו
על חלומותיו - כלומר - שלו, מתיחסים אליו, שרעיוניו על משכבו סליקו להשתרר, ועוד
על דבריו הוא אופן סיפורו בדברים מורים בא כמתעלה ושש על הוראת חלומו כמקהה
שיניהם, וזהו ועל דבריו:
(ז) והנה הם חשבו היה פתרון החלום שיהיה בתחלה
מושל עליהם כקצין שוטר ומושל, ואחר כך עוד יעלה אל מלכות, וזהו קמה אלמתי שהוא
קימה מה, ואחר כך וגם נצבה שיצלח למלוכה, כד"א אין מלך באדום נצב מלך:
(ח) על כן אמרו אם מה' היה יוצא הדבר לא היה
מקום לשנא רק לקנא על גדולתו עליהם, אך אין זה רק שרעיונך מחלמים אותך אשר תתאוה
והכל הבל, כי הלא המלוך כו', לומר הנה שני דברים מורה חלומך, האחד היותך מושל,
שנית שגם תמלוך אחר כך. והנה כאשר השני שקר גם הראשון כן, כי המלוך שהיתכן תמלוך
עלינו שתהיה מולך על עשרה אנשים, אין זו מלוכה ואתה עלינו בלבד חלמת. ומה גם שלא
היה עולה בדעתם יהיה מלך הגוים. ואם כן כאשר חלוקה זו נמנעת גם הראשונה שהיא שתהיה
מושל גם היא הבל, וזהו אם משול תמשול בנו בתמיהה, כי גם זה שקר כמלכות. ועל כן אין
לנו לקנא בגדולתך כי לא מן השמים הוא רק שאתה גורם לחלום אותם ברעיונך. ועל כן
ראוי לשנאתך על חלומותיך מרעיון לבך ביום להשתרר עלינו המה וזהו ויוסיפו וכו' על
חלומותיו. ואמרו לשון רבים על כל מציאות חלומותיו, כי זה וכיוצא בו חולם במה
שמהרהר ביום, כי ילמד סתום מן המפורש, אלא שהיחל לגלות זה וגם על דבריו כמפורש:
והנה המה לא צדקו בפתרון החלום לא הראשון ולא
השני כעת. כי מאשר יתגלה אחר כן זה פתרונם לפי האמת, כי היה עתיד יוסף לצבור בר
בשבע שני השבע וגם כן כל בני ארץ מצרים וארץ כנען ובכללם אחיו, וזהו מאלמים אלומים
בתוך השדה כד"א אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. והנה קמה אלומת יוסף
התקוממות דשן ושמן. וגם נצבה מתקיים זמן רב בל ירקב מה שאין כן של אחיו וזולתם.
באופן תסובינה אלומתם ותשתחוין לאלומת תבואתו, שיבאו אפים ארץ מצרימה בעד אלומות
יוסף לשבור אוכל אשר שמר:
וקרוב לשמוע על פי דרך זה שאומרו תסובינה הוא
מלשון סובין, שתרקב תבואתם ושתהיה כולה סובין, ועל ידי כן ישתחוו לאלומתו אשר צבר
ונתקיים:
ואחרי בואם אחרי תבואתו נמשך ענין החלום השני
שיכנעו תחתיו ויאמרו לו עבדיך באו לשבור אוכל, וגם אמרו עבדך אבינו, וגם בלהה שפחת
רחל השתחוית בבואה בתוך הבאים את יעקב, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פד י) על
מה שאמר יעקב הבא נבא אני ואמך והלא כבר מתה, והיה הדבר מגיע אל בלהה שפחתה:
(ט) וזהו השמש והירח - הוא יעקב ובלהה שבמקום
רחל, וגם - אחד עשר כוכבים - הם השבטים - משתחוים לי. ובזה יצדק מאמר התורה,
באומרו ויחלום עוד חלום אחר, כי בבחינה אחת הוא חלום עוד שהוא נמשך מהקודם וזהו
אומרו עוד תוספות על הקודם, ובבחינה אחרת הוא אחר - זה על בואם לקנות תבואתו וזה
על הכנעם תחתיו:
אמנם עדיין לא נודע להם פתרון זה, והיה עם לבבם
שהוא כי ישתרר וימלוך עליהם, כמו שכתבנו שאמרו רעיונך אל משכבך סליקו ונדמה לך
חלום כוזב כי לא יצדק תואר מלוכה על העשרה אחים. על כן השיב יוסף אחר חלומו השני
ואמר הנה חלמתי חלום עוד, ולא אמר אחר, כלומר עוד מוסיף ומפרש הקודם ומכזיב
מאמריכם. כי אשר חשבתם שמה שהיה בלבי ביום תאב למשול בכם נדמה אלי בלילה והוא חלום
כוזב, לא כן הוא כי הנה חלמתי חלום עוד כלומר מוסיף ומפרש הקודם והנה השמש והירח
כו' משתחוים, והיתכן היה עולה בלבי היום שאבי ואמי ישתחוו לי, אך זה יוכיח גם על
הראשון כי הכל מן השמים:
ובספרו החלום השני לאחיו התעצבו בשומעם הוכחה
כי לא תאות לבו היתה מתדמית לו בחלומו כי לא על אביו ואמו היה מהרהר ודאי, באופן
כי מן השמים היו, ואם כן אין ראוי לשונאו אך לקנא על שיגדילוהו עליהם מן השמים,
ועל כן עמדו ולא ענו לו מדאגת לבם:
(י) אז ראה ויספר אל אביו ואל אחיו יחד לראות
מה ידבר בו אביו. ואז לההביל הדבר לבל יקנאו בו אמר הבא נבא וכו', לומר האם בא
אחיך יצדק נבא גם אני ואמך, היתכן, והיא מתה, אך זה הוראה כי הכל הבל:
(יא) ועם כל זה לא הספיק להסיר הדבר מלבם כי
יצלח למלוכה מן השמים, ועל כן לא הוסיפו שנאה כי לא אשם כי אין הרהורו הגורם, כי
לא על אביו הרהר. אך לבשו קנאה, וזהו ויקנאו בו אחיו. ולא חשו אל ענין אומרו אמך
כי אין חלום בלא דברים בטלים או הוא על בלהה כמו שאמרו ז"ל. ושמא תאמר האם
נעלם ענין בלהה מיעקב שמזה מהביל כל החלום, לזה אמר ואביו שמר את הדבר בלבו ולא
גלהו שעל בלהה הוא להסיר קנאה מלבם:
מלבי"ם בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) ויחלם עוד חלום אחר. שהחלום השני מורה ענין
אחר מוסיף על הראשון, שאחר שישתחוו לו אחיו ברצון בעת שיבאו לקנות תבואה במצרים,
יבא אביו וכל בית אביו למצרים בגדולה וכבוד, ואז ישתחוו לו אביו ונשיו וכל בית
אביו, אולם יוסף שראה שע"י ספור חלומו הראשון שהגיד להם בדרך הגדה כדבר נוגע
להם נעשו אויבים לו, ורצה להוציא השנאה מלבם ולומר להם שהחלום היה דבר בטל והראיה
שחלם עוד חלום שהשמש ישתחוה לו עם הירח ואחד עשר כוכבים, שזה דבר בטל בודאי ודמיון
כוזב, וכן החלום הראשון היה דבר בטל, ועז"א ויספר אתו לאחיו, שהספור מורה על
דבר שאינו נוגע להם רק ספורי מעשיות. ויאמר הנה חלמתי חלום עוד, שמבואר שהוא דבר
בטל, וכן גם הראשון אין בו ממש, ואם היה מספר זה רק להאחים, היה פועל בזה להסיר
קנאתם, אבל,
תורה תמימה בראשית פרק לז פסוק ט
(ט) והנה השמש והירח - א"ר ברכיה, חלום אף
על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, מנ"ל - מיוסף, דכתיב והנה השמש והירח
משתחוים לי, וההיא שעתא אמי' לא הויתיב) [ברכות נ"ה א']:
